מעשה בדייג פשוט, שנהג לבלות את רוב יומו על קו החוף בעודו שולה את רשתות הדיג ומצפה לדגים שיספקו לו את מחייתו.
יום אחד, בעודו שט על סירתו הקטנה בעומק הים ומפזם לו שיר עליז, הבחין בין הגלים בדמות במרחק, המנופפת לעזרה. ניכר היה כי מדובר באדם שנסחף במערבולת והחל לטבוע. הדייג לא איבד עשתונותיו והתקדם לעברו בזריזות. הוא זרק אליו את אחת הרשתות הגדולות, קפץ במהירות אל תוך המים, תפס באיש, הרכיב אותו על גבו ויחד טיפסו על הרשת הישר אל הסירה. הדייג חימם את האיש בשמיכות, השקהו והחזירו לחוף מבטחים.
בעת חזרתם אל החוף, הבחין הדייג כי כנראה האיש הטובע לא היה סתם איש פשוט. מרכבה גדולה עם פמליא מכובדת חיכתה על החוף. אט אט התחוור לו, לדייג, כי האיש אותו הציל לא היה אחר מלבד… המלך בכבודו ובעצמו.
כשירד המלך מסירת הדייג עודו המום ונרגש, מלמל לעבר הדייג: כיצד אוכל להשיב לך? הצלת את חיי! 'אין צורך' ענה הדייג בענווה יתרה. 'ובכל זאת, רוצה אני להזמינך לבית אוצרותיי, אתן לך שעה עגולה בה תוכל לאסוף כל מה שתחפוץ, אתה מוזמן אל הארמון מחר בתשע בערב'. הדייג הנרגש הנהן במבוכה, הוא חכה בדריכות ליום הבא, בו יזכה למעמד הנשגב והמרומם.
בעת חזרתו של המלך אל הארמון סובבו אותו כל שריו ויועציו, כולם היו נוכחים במעמד המרגש בו חיי המלך ניצלו על ידי הדייג הפשוט, אך קנאה כרסמה בליבם.
אם יורשה לי לומר… פתח אחד מבכירי היועצים, ודאי כי הדייג עשה מעשה נאצל, אבל האם אין המלך חושש? הרי האיש הפשוט יוכל לרוקן את כל אוצרותיו של המלך בשעה קלה. כל השרים הנהנו בהסכמה, ומצד שני לא יהיה זה מכבוד המלכות לבטל את ההבטחה או אפילו לשנותה…
לפתע קם בכיר השרים הזקן של המלך, כל היושבים השתתקו מסביב, היה זה השר החכם ביותר: אולי מן הנכון יהיה לכבות את כל מנורות השמן בבית הגנזים, כך שהאיש לא יראה מאומה, ובין כך לא יצליח לקחת את האוצרות. קריאת התפעלות נשמעה באויר, השרים והיועצים הנהנו לאות הסכמה, כך גם המלך לא חוזר בו, ומצד שני האיש לא יצליח לקחת האוצרות. והמלך קרא בנחישות: כך יהיה!
ביום שלמחרת בשעה תשע בדיוק נפתח שער הארמון, ובמרכבת חצר המלכות הובל הדייג בשבילי הארמון הישר אל בית האוצרות המלכותי. נרגש ונרעד הוא ירד מהמרכבה, מחזיק בידו שק גדול וריק, הוא פסע אל תוך חלל ההיכל הגדול. בתחילה עוד ראה את דרכו מאור הפנסים שבחוץ, אך כשנכנס פנימה, דלתות ההיכל נסגרו בעדו והוא נשאר מבוהל ומפוחד בתוך החושך העב.
תחושות אימה ופחד הציפו את ראשו, אולי סובבות אותי חיות רעות?! אולי בורות אדמה?! כיצד אתקדם מבלי להיפצע?! דקות ספורות הוא קפא על מקומו, ללא יכולת להתקדם או להזיז את רגליו.
לפתע תפס עצמו, וחיזק את רוחו 'הן אני נמצא כעת בבית הגנזים של המלך! איזה כבוד! איזו שמחה! למה לי להפסיד רגע יקר ומסוגל שכזה'?! מחשבה זו החייתה את נפשו, ומיד פרץ הוא בניגון כפרי עליז. אט אט הניגון התגבר והתעצם, עד שפרץ הוא בריקוד שבח והודיה נרגש לבורא העולמים.
עובדי חצר הארמון, ששמעו את השירה הקולחת הבוקעת מבית הגנזים, התקרבו בסקרנות אל הפתחים העליונים ודחפו את פנסיהם לראות מה מתרחש שם. הפנסים האירו לדייג את דרכו, והנה התגלו לו האוצרות…
הוא אסף אוצר ועוד אוצר אל תוך השק, בעודו ממשיך לשיר ולרקוד בשמחה, עוד ועוד עובדים של המלך התקבצו ונהרו אל הפתחים, וכוונו פנסיהם אל תוך בית האוצרות לחזות במחזה הנהדר והנדיר. והדייג שכעת דרכו היתה ברורה ובהירה לו, פסע לו בזריזות ומילא את שקו בעשרות ומאות אוצרות יקרים, עד שהגיע הזמן ונפתחה דלת ההיכל והדייג נקרא לצאת ולחזור למרכבה שתובילו חזרה אל ביתו. שמח ושבע רצון הוא חזר אל ביתו, ובידו שק כבד ועמוס באוצרות אדירים ונדירים.
והנמשל, לדאבוננו מי מאתנו אינו חווה בחייו רגעים של חושך ומשבר, רגעים ללא קרן אור. ברגעים שכאלו העלטה מתגברת כל כך, ומתקשים אז לראות, להתקדם… ואולם כאשר מיישבים את הלב עם המחשבה, הלא באלו הרגעים ממש, נמצאים בבית גנזיו של מלך מלכי המלכים, הולכים לעבור לפניו כבני מרון, נכון, עוברים לפניו לדין ומשפט, אבל סוף סוף עוברים לפני האב הרחמן… ועם השמחה הזו כשהיא ממלאת כל לב, גורמים שהמלאכים יבואו לראות שמחה משונה שכזו, וכדאיתא בזוה"ק (פר' בא דף מא) שכשיהודי מודה ומשבח לה' כל פמליא של מעלה מתאספים ובאים לשמוע השבח. וכשפמליא של מעלה מגיעה, הוד והדר עמה, אור של נצח בא עמה, ואז אותו האור מאיר את החושך עד שהחושך בעל כרחו נעלם…
(מתוך כי אתה עמדי, תשרי, בשלבי עריכה / 053,31,31,700).