שעת אחר הצהריים מנומנמת למדי, בסמטה צדדית במנהטן הסואנת. יהודי בא בימים ישב לו בפינה, יהודי אשר לעת זקנתו החליט לנסות להתפרנס מרוכלות. עגלה קטנה לצידו ועליה החזיק מוצרי סדקית. מדי פעם מישהו היה מרחם עליו, עוצר ורוכש מספר מחטים או אולר קטן.
במשך רוב הזמן – היהודי פשוט ישב ואמר תהלים. המחזה הזה אינו נפוץ במנהטן, שבה הדולר הוא חזות הכול. העוברים והשבים מרוכזים במשימת יומם, חולמים על התעשרות מהירה ועל נכסים חדשים, ולמי יש זמן באמצע העבודה?
אבל היהודי הזה שידר משהו אחר! הוא רוצה להתפרנס, אבל גם רוצה להיות מחובר לעבודת ה׳. והוא משלב ביניהם… במקום לצעוק על מרכולתו, במקום להתרוצץ מפינה לפינה, הוא יושב בפינה אחת, מקווה לטוב, ואומר תהלים…
באותו יום, חלף על פניו יהודי נשוא פנים, ראה את העגלה המוצבת ואת הרוכל האומר תהלים בדבקות, קרב אליו והתעניין:
"יסלח לי מר, אינני מבין את מעשיך. רוצה לומר תהלים? בבקשה, יש בית כנסת בפינת הרחוב. רוצה למכור? עמוד לימין העגלה ותזעק בגרון ניחר על מרכולתך. הרי אנו ניצבים בחוצות העיר, כאן עמלים לפרנסת העולם הזה. רוצה לדאוג לעולם הבא? בבקשה, לך לבית הכנסת. השילוב הזה תמוה בעיניי!"
הזקן חייך חיוך נוגה, והשיב: "אם יש לך חמש דקות, אסביר לך כיצד דואגים לעולם הבא תוך כדי תנועה בעולם הזה…"
די היה בהקדמה זו כדי לרתק את השואל, והזקן פתח וסיפר:
"קודם בואי לארצות הברית, התגוררתי בליטא-בלרוס. הייתי סוחר שוורים, התפרנסתי די בקושי. תקופות הצלחתי ומכרתי כמה צמדים חזקים שהניבו רווח משמעותי, ובתקופות אחרות הייתי מצליח למכור שור פעם בחודשיים וחייתי בעוני, אולם בכל מצב, בכל מחיר ובכל תנאי – הקפדתי על מנהג מיוחד שאימצתי לעצמי.
המנהג היה להפריש חומש מהרווחים שלי למלמד ילדי התשב״ר בעיירה. ידוע היה שלהורים רבים אין די מעות כדי לשלם לו, ויהודים טובים – שהיה חשוב להם להעביר את התורה לדור הבא – היו תומכים בו מעת לעת. אני נמניתי עמהם…
כך ידעתי שאני אמנם משקיע את רוב זמני במסחר השוורים, אולם העבודה שלי גם מעמידה דור של לומדי תורה!
חודש אחד הצלחתי במסחרי מעל ומעבר למשוער, הרווחתי בחודש מה שאיני מרוויח בשנה. כשניגשתי למלמד כדי לתת לו את המענק החודשי, עיניו התעגלו בתדהמה מסכום העתק שהנחתי לפניו, והוא סירב ליהנות ממנו. הוא הסביר כי הוא בוטח בה׳ שיספק לו את מחייתו דבר חודש בחודשו, ואין לו מה לעשות בסכום גדול כל כך.
כל ניסיונותיי לשכנעו לא עלו יפה. לבסוף החליט המלמד כי ישתמש בכסף כדי לממן לשניים מתלמידיו ביגוד, מזון ודמי נסיעה כדי שיוכלו לעבור לישיבה מכובדת המתאימה לכישוריהם ויצליחו להתעלות בתורה. הסכמתי, וכבר למחרת סיפר לי כי הודיע להורי שני תלמידים כי יש בידיו תקציב לצייד את בניהם כראוי ולשלוח אותם לישיבת 'סלבודקא', על מנת שיעלו ויתעלו בתורה כשאיפתם ויצליחו בה מאוד!"
ככל הדברים האלה סיפר הרוכל הזקן ליהודי הנכבד שלפניו, שישב והקשיב מרותק. ואז נשם הרוכל עמוקות והמשיך: "לאחר שהגעתי לאמריקה, ניסיתי לברר מה עלה בגורל התלמידים האלה שנשלחו ללמוד ב'סלבודקא' בתרומתי הכספית. לא הצלחתי לפצח את הסיפור כולו, אולם אחד מהם ידוע לי מי הוא, והוא- – – "
שוב עצר הרוכל משטף דיבורו, אולם הפעם – נראתה דמעה שקופה ונרגשת בזווית עינו. "ובכן, אחד הילדים שנשלחו על חשבוני ללמוד ב'סלבודקא', גדל והתעלה עוד ועוד, הפך לתלמיד חכם מופלג, והוא הגאון רבי אהרן קוטלר – מקים ישיבת לייקווד המעטירה, שבנה את היהדות באמריקה והאציל מתורתו על אלפי תלמידים!
ועתה", חייך הזקן חיוך של ניצחון, "אמור לי אתה: האם אי אפשר לשלב עולם הבא בעולם הזה? הנה כי כן, אני עמלתי במסחרי ונתתי כסף. כסף. הדבר הכי מגושם בעולם. אינני יודע אילו זכויות יש לי בעולם הבא, אולם בזאת אני בוטח: הזכות שרבי אהרן קוטלר גדל בזכותי – היא חלקי מכל עמלי. היא הזכות שלי בעולם הבא, ואותה קניתי בעולם הזה, תוך כדי סחר בשוורים!"
הזקן סיים את סיפורו הנרגש, והיהודי שלצדו נפרד ממנו בלחיצת יד חמה, תוך שאינו מצליח להסתיר את קנאתו ביהודי שזכה לקנות את עולמו: להשקיע כמה עשרות רובלים, ולגלות אחרי שנים שבזכותו צמח אחד מגדולי הדור, מקים עולה של תורה בארצות הברית!
לימים, אותו יהודי נכבד השתתף באסיפה שבה השתתפו כמה מגדולי הדור, וסיפר את הסיפור במלואו – כפי ששמעו מהרוכל הזקן. לפתע החל רחש בשולחן המזרח, והגאון רבי יעקב קמינצקי זצ״ל שהשתתף באותה אסיפה, קם וביקש להוסיף פרט אחד לסיפור, מטלטל ומפתיע:
"הילד השני – הייתי אני!"
מדהים! מעורר השתאות! הנה כי כן, זכה אותו יהודי שהתאמץ להחזיק תורה מדי חודש בחודשו. כשהיה לו קל – הפריש הון כחומש, וכשלא היה קל – בכל זאת הפריש כמה פרוטות כחומש. והוא התעקש להחזיק תורה, ומי מאיתנו אינו מקנא בזכותו הכבירה, כי הוא האיש שבזכותו צמחו ענקי הרוח, בוני עולם התורה באמריקה אחר השואה, הלא הם הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל – ראש ישיבת לייקווד, והגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל – ראש ישיבת 'תורה ודעת'.
סיפור מפעים זה, שאותו סיפר הרה"ג רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, מאיר לכולנו: לעולם, לעולם לא יכול יהודי לדעת מה השכר לעולם הבא. לפעמים מזמן הבורא לאדם הזדמנויות כבירות להיות מי שזוכה לגדל את גדולי הדור הבא, לכלכל אותם בצעירותם ולתמוך בצמיחתם הרוחנית.
(הביטחון שלך)