הרב בנימין בירנצוויג
"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', י"ט)
אנו עומדים בפרשת נצבים, השבת שלפני יום הדין, שבה אומרת התורה: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך'. ציווי זה ממשי ונוגע לנו במיוחד בימים אלו, שעומדים אנו בפני המשפט, ועל כן יש להתבונן בו ולראות כיצד רוצה התורה שנזכה ל'ובחרת בחיים'.
שאלו את מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל: בימים ההם, בתחילת הישוב היהודי באמריקה, היה קשה מנשוא למצוא מקום עבודה שאפשר יהיה שלא לעבוד בו בשבת. אנשים היו מחליפים כחמישים ושניים מקומות עבודה בשנה, כמנין שבתות השנה, שכן בכל שבוע פיטרו אותם משום שלא הסכימו לעבוד בשבת. ואם כן, מדוע לאחר מסירות נפש שכזו יצאו רוב ילדיהם של אותם יהודים לתרבות רעה, ולא זכו הוריהם בזכות מסירות נפשם לדורות ישרים ומבורכים?
השיב להם הגאון זצ"ל, שבפרשת השבוע כתוב התירוץ לכך. נאמר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', ולכאורה יש לשאול: אם בחרת בחיים, בודאי שתחיה אתה וזרעך, ומה בא הכתוב לחדש? ויתרה מזו, מדוע צריך להזכיר כאן את 'זרעך', הרי גם עליהם קיימת הברכה, שאם יבחרו בחיים יזכו אף הם ל'למען תחיה', ומדוע נכללו שניהם בברכה אחת?
והביאור הוא, שהחיוב של 'ובחרת בחיים' הוא באופן ש'תחיה אתה וזרעך', דהיינו שתקיים את המצוות בשמחה ובעונג כאלה, שגם זרעך יבינו שזוהי הבחירה בחיים עצמם, שהם הילדים יראו את שמחת המצוות וימשיכו בדרכך. אבל אין די בקיום מצוות באופן של 'לצאת ידי חובה', ואפילו אם הדבר בא במסירות נפש של ממש, שכן בדרך זו לא יעבור קיום המצוות לזרעך.
סוד ההצלחה
ולכן אמר הגאון רבי משה זצ"ל, שבאמריקה אמנם מסרו אנשים את נפשם על קדושת השבת, אלא שבכל פעם שחזרו לביתם לאחר שפיטרו אותם מהעבודה משום שלא הסכימו לעבוד בשבת, הם הגיעו הביתה מיואשים ומדוכדכים. בכך העבירו לבניהם אחריהם את התחושה כמה קשה לשמור על מצוות ה'.
אילו היו שבים לביתם בשמחה ומודיעים קבל עם ועדה על השמחה שפיטרו אותם בגלל שמירת השבת, היו זוכים לדורות ישרים, שכן בניהם היו רואים את הוריהם שמחים בעשיית המצוות.
אם אנו רוצים לזכות ביום הדין ל'ובחרת בחיים', עלינו לקיים את המצוות באופן שנזכה בו את הרבים, שנראה להם מהי שמחת עשיית מצוה, מהו עונג לימוד התורה, מהו האושר של קרבת ה' בתפילה בכונה ובדבקות.
מאידך, כמה עלינו להיזהר שלא לעשות את המצוות כ'מצות אנשים מלומדה', בלא חיות, מתוך טורח ועייפות, שהרי בכך נכשיל את הרואים אותנו, שיסברו כי אין טעם ושמחה במצוות ה'. כמה יש להיזהר שלא לזלזל בתפילה, שלא לדבר בשעת התפילה ובשעת קריאת התורה, כי בזה אנו מעבירים לאחרים את צורת עשיית המצוה ומכשילים אותם, ה' ירחם. כמה יש להזהר בכל פעולה שאנו עושים, שלא נכשיל בה את הרבים ח"ו.
אם נרצה לזכות ביום הדין ל'ובחרת בחיים' – נקבל על עצמנו לקיים את המצוות באופן של 'למען תחיה אתה וזרעך', לזכות את הרבים על ידי עשייתנו, ולא ח"ו להחטיא ולהכשיל אותם על ידה.
שמחת עולם
ביום ראשון בשבוע הבא יחול היארצייט של הסבא קדישא מרנא החפץ חיים הקדוש זיע"א. אחד הדברים שאפשר ללמוד מאורח חייו של מלאך אלוקים זה, שהיה מתהלך בין אנשים כאן בעולמנו, הוא שמחת המצוות שלו. לא יאומן איזו שמחה היתה לחפץ חיים בכל מצוה ובכל לימוד שעשה.
הוא הרגיש בכל מצוה ובכל לימוד תורה את קרבת ה', הבין והעריך את ערכו של כל מעשה מצוה ושל כל מילה מלימוד התורה שהיא נצח, ולכן היתה לו שמחה עצומה בעשיית המצוות ובלימוד התורה. הוא ידע, שקיום מצוות בלי לשמוח על הזכות העצומה שיש בכל לימוד תורה ובכל מצוה, הוא חסרון גדול ועיקרי בעבודת ה'.
חתנו של מרן החפץ חיים הגאון רבי מנחם מנדל זקס זצ"ל היה מספר שהחפץ חיים היה מרבה להתוודות בינו לבין עצמו לאחר עשיית מצוה, וכך היה אומר: 'ישראל מאיר, ישראל מאיר, קיימת מצות לולב, קיימת מצות מצה וכו', אבל למה לא קיימת מצות לעבוד את ה' בשמחה!'
ביומו תתן שכרו
פעם אחת ראה הרב זקס זצ"ל את החפץ חיים שב מן המקוה בערב שבת כשהוא רוקד ושמח. הוא היה בטוח שהחפץ חיים רוקד על כי זכה להתקדש ולהטהר בטבילה לכבוד השבת, ניגש אליו ושאלו על שמחתו. אמר לו החפץ חיים, שהוא שמח על כי זכה לקיים מצות 'ביומו תתן שכרו' לעגלון שלקח אותו מהמקוה לביתו, ונתן לו את שכרו מיד.
עוד סיפר חתנו של החפץ חיים, שפעם נסע עמו בכרכרה, ובסוף הנסיעה שילם לעגלון את דמי הנסיעה. ואז פונה אליו החפץ חיים ושואל: 'מה עשית?'.
הלה נבהל, שמא עשה דבר שלא כשורה. ומיד המשיך הח"ח: 'למה שילמת לעגלון את הכסף?'.
"כי חייבים לו שכר טרחה על עבודתו", השיב.
ממשיך הח"ח ושואל: 'אבל למה שילמת לו?'. והוא עונה: 'כי הוא טרח בשבילנו'.
המשיך הח"ח לשאול: 'אבל למה אתה משלם לו?'. ועונה לו: 'כי כך סיכמנו, ששכרנו אותו לנסיעה תמורת תשלום'. ואז אמר לו הח"ח: 'שילמת לו משום שכתוב "ביומו תתן שכרו". ומדוע לא תרגיש הנה קיימתי עוד מצוה, עוד רצון ה', זכינו עוד להתקרב להקב"ה'. זה מה שנתן לו עוד שמחה וסיפוק בחיים.
ממתין ללבנה
בספר 'מאיר עיני ישראל' (ח"ד) מובא סיפור נפלא שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל, זקן חכמי יהדות גרוזיה, שהיה תלמיד ישיבת ראדין, וכך סיפר: בשנות לימודי בישיבה למדתי פעם משמר בליל שישי במשך כל הלילה. עזבתי את בית המדרש בשעה מאוחרת מאד ללכת לחדרי, ובחוץ שרר קור סוער ושלג שלא פסק לרדת.
כשעודני ממהר בדרכי, הבחנתי לפתע מרחוק בדמות אדם המהלך ברחוב הלוך ושוב, ומדי פעם מרים ראשו לעבר השמים. מראה כזה של אדם המשוטט ברחוב בשעת ליל כה מאוחרת, כשהשלג יורד והקור עז כל כך, הטיל בי פחד של ממש, וכמעט החלטתי לשוב תיכף על עקבותי אל הישיבה. אך בכל זאת התחזקתי והמשכתי בדרכי.
כשהתקרבתי ראיתי להפתעתי, כי הדמות אינה אלא מרן החפץ חיים. כשראני, גער בי בחוזקה: 'באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!'
רצתי מיד לחדרי, שהיה בביתה של אחות החפץ חיים, שהיתה מכלכלת אותי בכל ואצלה היה מקום אכסנייתי. בבוקר סיפרתי לה את המעשה, וכשראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים, אמרה לי: 'מה אתה מתפלא? זה שלושה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה, כדי שיוכל לברך עליה את ברכת הלבנה'.
החפץ חיים ביקש וביקש לקיים עוד מצוה, עוד יהלום… הוא הרגיש שבכל מצוה הוא מכניס עוד יהלום לכיסו, ועל כך לא ויתר.
כך התהלך החפץ חיים הקדוש לפני האלוקים בכל דרכיו, בעשיית מצוות ה' בשמחה גדולה, בחיבה ובהרגשה של עבד הזוכה לשמש את אדונו מלך מלכי המלכים בכל רגע, ומתעשר עד אין סוף מאוצרות המלך. זו הסיבה שהיה אדם מאושר ושמח בכל שנות חייו.
הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א הביא בשם הח"ח שאמר: 'אם אדם הצליח להרגיש שהוא עומד לפני הקב"ה, הוא כבר מאושר'. מי שמרגיש בתפילה שעיניו זולגות דמעות מתוך הרגשת דבקות בהקב"ה, אין מאושר ממנו.
לעילוי נשמת מרת אורה בת ר' משה חיים ע"ה