אמר אותו יהודי, הרב עושה ממני צחוק. וכי עבור מי נברא גן עדן אם לא עבור יהודים קדושים וטהורים כמו הרב? אמר הרב, אינני מתלוצץ, יש שתי עברות גזל שרובצות עלי, ובגינן חוששני שלא אזכה לחלק בגן עדן

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים כ"ט, ט')

בבית הקברות שבעיר פולנאה ישנו אהל בו קבורים שלשה.

האחד, רבי לייב מוכיח שהיה צדיק יסוד עולם. מגיד מישרים. כל ימיו עורר והוכיח את בני עמו כדי שיעשו רצון ה', קרב את הבריות לתורה, מצוות ומעשים טובים.

השני, בעל 'תולדות יעקב יוסף', תלמיד הבעל שם טוב. הוא זה שהעלה את תורתו של הבעל שם טוב הקדוש על הכתב.

והשלישי – יהודי פשוט מפולנאה.

כיצד נתחברו שלשת אלו לאותו אהל קבורה?

השנים הראשונים מתחברים מאד. שני תלמידי חכמים, הוגי דעות, בעלי מחשבה, חסידים, קדושים וטהורים. אבל השלישי, אמנם היה יהודי נחמד, אבל פשוט. יהודי של מנחה-מעריב, יהודי של שעור 'עין יעקב'. כיצד מצא מנוחה בין שני גדולי עולם אלו?

ובכן, מעשה שהיה כך היה. פעם הלך רבי לייב מוכיח בבית העלמין. לפתע הריח ריח גן עדן, ריח משכר. הלך בעקבות הריח, והגיע לאהל, ציון, ריק. ללא מצבות. התפלא רבי לייב עד מאד. הלך ושאל את אנשי החברא קדישא, מי הוא היהודי שהכין לעצמו את האהל הלז בחיי חיותו.

אמרו, יהודי פשוט הוא, עובד למחיתו. מתפלל שלש תפלות ביום, לומד שעור יומי קצר. לא מתלמידי החכמים המפרסמים, ואף לא פחות מכך.

תמיהתו של רבי לייב גדלה. אמר לעצמו, כדאי להתחקות אחר 'יהודי פשוט' זה, ודאי מל"ו צדיקים הוא. התחיל לתהות על קנקנו, אבל לא ראה בו שום דבר מיוחד. אכן, מדבר ביהודי כשר, שומר מצוות, מתפלל, מברך ברכות. אבל כשנטה לדבר אתו בדברי תורה, ראה שידיעותיו דלות עד מאד. ובכל זאת, מחלקת הקבר שהכין לעצמו נודף ריח גן עדן. פלאי פלאים!

מה מונה

אין ברירה. ניגש רבי לייב ליהודי, סיפר לו את אשר חש ליד חלקת הקבר וביקש, "אנא, ספר לי כיצד זכית לכך". בתחילה התכחש היהודי. אמר, "אינני יודע על מה אתה מדבר. כפי שנוכחת בעצמך, אני איש פשוט מאד". אך משהפציר בו רבי לייב אמר, "אכן, ישנה הנהגה אחת מיחדת אותה אני נוהג לעשות בקביעות.

כל ערב ראש חדש אני נוטל סכום כסף גדול, הולך לבית העלמין, מקיף את חלקת הקבר שהכנתי, ואז אני אומר לעצמי, זכור ר' יהודי, זו 'התחנה האחרונה'. בסופו של דבר לא תיקח עמך דבר. אם כן, לשם מה לך הכסף? או אז נוטל אני את הסכום, ונותן את כלו לצדקה".

מקום אחד, שלשה שוכנים

כששמע המוכיח את הדברים אמר, עכשיו מבין אני במה זכית. ועתה, בקשה לי אליך. באהל יש מקום לשנים. אנא, מכר לי את המקום השני.

אמר היהודי, בכבוד. אבל יש בעיה, אם אתה תיפטר מהעולם לפני, כאשר יגיע זמני, אין ספק שהחברא קדישא לא תהיה מוכנה לקבור אותי, יהודי פשוט, לידך. הרי אין קוברין רשע אצל צדיק.

אני מוכן לתת לך את המקום רק בתנאי שתכתב בכתב ידך ותחתם בחותמך שהמקום השני מיועד לי.

אמר רבי לייב, בודאי. כך אעשה. כתב את המכתב והפקידו אצל היהודי.

ובאמת כך ארע, רבי לייב נפטר לפני אותו יהודי, וניקבר באותו אוהל.

עבר זמן, בעל 'תולדות יעקב יוסף' חלה את חוליו אשר ימות בו. לפני שנסתלק מהעולם ביקש מהחברא קדישא שיקברוהו באותו אהל בו קבור רבי לייב. אמרו, אבל יש שם רק שני מקומות. המקום השני מיעד לאותו יהודי, כפי שהתחייב לו רבי לייב.

אמר הצדיק, אל דאגה. תקברו אותי שם. אני אשאיר מכתב ובו בקשה שגם אותו יהודי יקבר באותו אהל.

עברו כמה שנים, וגם היהודי ה'פשוט' נפטר לבית עולמו.

נגשו בניו לאנשי החברא קדישא כאשר כתבי ההתחיבות בידם ואמרו, הנה, כאן כתוב מפרש שיש לאבינו חלקת קבר באותו אהל. אמרו הללו, ומה נעשה? הלא כבר קבורים שם שני גדולי עולם, ובמקום יש רק שני מקומות קבורה!

הבנים לא ויתרו. הלכו לרב העיר שהיה תלמיד חכם וצדיק גדול. סבא רבא של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. ספרו את סיפורם. תלונתם וכאבם. לא ידע הרב מה לעשות. הלא הם צודקים. הלא היה כאן תנאי מפורש שאף אביהם יקבר באותו אהל.

מה עשה? נטל עמו עשרה בני אדם והלך אל האהל שבבית הקברות. שם את שני השטרות על הקברים ואמר, "אנו עשינו את שלנו, אתם עשו את שלכם". סיים – וחזר לביתו.

קירות שהתרחקו

למחרת באו אנשי החברא קדישא אל הרב ובשרו לו שבדרך נס ובארח פלא קירות האהל התרחקו זה מזה, עתה יש מקום לקבר שלישי. בסופו של דבר זכה היהודי ה'פשוט', איש פולנאה, לדבר שאנשים גדולים לא זכו לו. הוא נקבר בין שני גדולי וצדיקי עולם.

ואיך הגיע לאן שהגיע? פשוט מאד, תרתי משמע. היהודי חי את המשנה של עקביא בן מהללאל. "דע מאין באת ולאן אתה הולך". "לאן אתה הולך". אדם שחי כל יום, בכל עת ובכל שעה, עם הידיעה הזו, יש לו תעצומות נפש להלחם עם היצר. יכול הוא לומר לו בהחלטיות, אל תנסה לפתות אותי להתמכר לתאוות ולתענוגי העולם הזה, אתה לא יכול למכר לי את ה'סחורה' שלך. אני יודע היטב שכאן אנו בפרוזדור, על גשר צר מאד. התחנה הסופית היא העולם הבא, ואליה אני מכון את מעשי. כאשר חיים בתחושה זו, תחושה של חיי נצח, ישנה יכולת להתמודד עם פיתויי היצר.

חשבון מדוקדק עד מאד

שמעתי ספור ממקור ראשון אודות מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל. לולא שמעתיו מאדם אמין, הייתי משכנע שהוא מדומיין, בלתי מציאותי.

לפני זמן לא רב נכנס יהודי אחד לרב שטינמן כאשר בפיו בקשה 'פשוטה'. הוא רוצה להיות שכנו של הגראי"ל בגן עדן. לא פחות. מה רע? בקשה נחמדה עד מאד…

גם אני הבטחתי פעם למישהו שכנות בגן עדן. ומעשה שהיה כך היה: ישיבת "קרן אורה" מצויה בבנין מגורים רגיל. כיום בית המדרש הנו מבנה בפני עצמו, אבל בזמנו גם בית המדרש היה באותו בית מגורים. אחד מקירות בית המדרש גבל בביתו של יהודי מבוגר אחד. ר' אהרן שמו.

מדי ערב התקשר היהודי אלי: רב'ה, הילדים שלכם מרעישים. אי אפשר לישן. אמנם ביקשנו מהבחורים שישתדלו לא להקים רעש גדול. אבל די היה בסטנדר שנופל כדי להפריע את מנוחתו של אותו יהודי קשיש. עשינו כל מה שאפשר, בנינו קיר מבודד וכדומה, אך היהודי המבוגר המשיך להתלונן, בצדק מבחינתו.

זכורני, לקראת חג השבועות סידרנו לאיש ולרעייתו חדר במלון. הרי לא יוכל לסבול את קולות הלימוד הנמשכים לאורך כל הלילה. מהעניין הזה הוא היה דווקא מרצה. כל שנה – לילה או שנים במלון. לא רע…

עם כל התלונות שבפיו היינו ידידים טובים. פעם אמרתי לו, ר' אהרן, כשתבוא לעולם האמת תאמר לפני בית דין של מעלה, רבותי, בעולם התחתון סבלתי מהשכנות עם הישיבה. תנו לי 'לסבול' מהם גם כאן, בעולם העליון. אני מבקש להיות שכן של הישיבה גם בגן עדן…

הבול שלא הודבק

נחזר לספורנו. היהודי עז הפנים רוצה להיות שכנו של הרב שטיינמן בגן עדן. אומר לו הגראי"ל בענוותנותו, על מה אתה מדבר? אינני משוכנע כלל שיש לי חלק בגן עדן!

אמר אותו יהודי, הרב עושה ממני צחוק. וכי עבור מי נברא גן עדן אם לא עבור יהודים קדושים וטהורים כמו הרב? אמר הרב, אינני מתלוצץ, יש שתי עברות גזל שרובצות עלי, ובגינן חוששני שלא אזכה לחלק בגן עדן.

וכך ספר הרב. כפליט שואה הגיע למדינה אחת, מדינה שכבר לא קימת היום. הוא רצה לכתב מכתב לקרובי משפחתו, אבל לא היו בידיו אפילו כמה הפרוטות הדרושות לקנית בול דאר.

מה עשה? כתב את המכתב, הכניסו במעטפה בלי בול, ושלשלו לתיבת הדאר. אמר לעצמו, אולי אנשי הדאר לא ישימו לב שאין על המעטפה בול, ובכל זאת יעבירו את המכתב ליעדו. ואכן כך היה. המכתב הגיע אל הנמען.

לימים התפרקה אותה מדינה, סופחה לכאן או לכאן. אמר הגראי"ל, אין לי אפשרות להשיב את ערך הבול, גזל בידי! אם כן, כיצד אזכה לגן עדן?

מדבר במדינה שהיתה שתפה להשמדה הנוראה שהתרחשה בימות השואה. בסך הכל בבול עסקינן, אולי אפילו לא שווה פרוטה. אבל, בעיניו של הגראי"ל זהו גזל. הוא ירא וחרד. יתכן שהעוון יעכב בעדו מלהיכנס לגן עדן…

זהו "ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון".

(מתוך הספר 'מפיק מרגליות' – שיחות ימים נוראים)