"וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ" (דברים ל"א, י"ג)
בבת יחידה התברך ר' פייטל, גביר העיירה. צנועה וחסודה ומושלמת בכל מידה נכונה, מחונכת ומחוננת בשכל ובינה, וכל בני העיירה גמרו עליה את ההלל.
שלוש מאות אדומי זהב הבטיח ר' פייטל להעניק לידי המאושר שיזכה להיות חתנו, והשדכנים אצו רצו לתור אחריו. באמת אין כל אדם ראוי לזכות בפנינה יקרה שכזו, על אחת כמה וכמה כאשר באה היא בנדוניית ענק המבטיחה לו, לחתן המאושר, את הזכות לשבת באוהלי תורה כל הימים ברחבות ובמנוחת הנפש, ללא טרדות ודאגות פרנסה.
הצעות רבות מספור הגיעו לביתו של ר' פייטל. לא היה שדכן באזור שלא ניסה את מזלו, בתקווה שייפלו בחלקו דמי השדכנות שהבטיח אבי הבת. אך הגביר שלל את כולן. רצונו בעילוי שטרם נראה כמותו בדור.
שני תנאים
לבסוף נקעה נפשו מאין ספור ההצעות הלא מתאימות, והוא הציב שני תנאים שבמילואם – יאות לשידוך. על הבחור להיות נער צעיר בגיל בר מצווה בלבד, ועליו להתחייב לדרוש בשבת העלייה לתורה בסוגיות חמורות שבש"ס בפני כל הקהל ולמדני העיר.
אחד השדכנים העקשנים, שהסכום המוצע כדמי שדכנות קסם לו, יצא למסע ארוך, בהחלטה נחושה למצוא את השידוך הנכסף ויהי מה.
בנדודיו הגיע לעיר רחוקה, שם פגש באדם נוכל וערמומי, ששמע מפיו על השידוך והחליט לנצל את ההזדמנות.
"נער בגיל בר מצווה שיכול לדרוש בפני הקהל בפלפולה של תורה אתה מחפש?!" ניתר ממקומו בהתרגשות, "בר מזל אתה שפגשת אותי! יד ה' והשגחתו בדבר! בן יש לי שזה לא מכבר מלאו לו שלוש עשרה שנה, עילוי עצום וחריף ביותר, וכל רואיו מעידים שדורות רבים לא נראה מופלג כמוהו בתורה… אין ספק שלכך כיוונו חכמינו באומרם ענבי הגפן בענבי הגפן!" סיים את נאומו הנלהב בעיניים נוצצות.
השדכן היגע נפל בפח. איש שיחו נראה היה אדם הגון וירא שמיים, ואם טוען הוא שבנו עונה על הדרישות – אין סיבה שלא להאמין. הן דבר שעתיד להתגלות הוא, ואם אין זה נכון, בקרוב תצא האמת לאור, ומה לו לשקר?
בהתלהבות שב לעירו, ותיכף בבואו העירה, עוד טרם בא לביתו, סר אל העשיר טרוף נשימה, לבשר לו על המציאה.
אבי הבת לא התמהמה, ועוד באותו היום שיגר הזמנה נמלצת לבית אבי הבחור, ובה קריאה של חיבה לבא לביתו עם בנו המובחר ולומר לדבק טוב, וכמובן – ההוצאות כולן על חשבונו הנדיב.
העיירה כמרקחה
שמעו של השידוך העתיד להתרקם חצה גבולות, ויחד עם ההזמנה הגיע לאוזניהם של בני עיירתו של ה'מחותן'. העיירה כולה הייתה כמרקחה.
בנו הבור של ירחמיאל הלץ יהיה לחתנו של הגביר המפורסם שלא מצא בכל המדינה כולה חתן ראוי לבתו?! "נשתבשה עליך דעתך?!" חברו עליו כל בני העיירה.
הלץ לא נרתע: "אל דאגה רבותיי, אני אמלא את התנאי בשלמות. במו אוזניכם תוכלו לשמוע את הדרשה שתיאמר בבית הכנסת בפלפול עצום כאחד הגדולים אשר בארץ. רק התאזרו בסבלנות…"
ירחמיאל לא בזבז זמן. נטל את בנו הבחור, ותיכף עלה על העגלה לכיוון עירו של ה'מחותן'.
ר' פייטל, שלא היה תלמיד חכם, התרשם לטובה ממראהו של הנער, ולאחר שזה שוחח בביטחון מלא על הדרשה שעתיד הוא לשאת בפני למדני העיר וצורביה, ציווה חיש להביא את כתב התנאים, וחתם על קשר השידוכין בינו ובין ירחמיאל.
בצאת ירחמיאל ובנו מהעיר, היו ידיהם עמוסות בבגדים נאים ובמתנות יקרות, ובכיסו של ירחמיאל שכנו לבטח שלוש מאות זהובים שהקדים המחותן לתת לו בפנים מאירות, בטרם שלח אותם לדרכם, להתכונן ליום הנישואין.
עשרים מטבעות זהב
זמן מה טרם יום החתונה, קדם ירחמיאל ובא אל רב העיר, תלמיד חכם מופלג בתורה שהוכר כ'סיני ועוקר הרים' ושמע תורתו הלך לפניו בכל ערי הסביבה.
"עשרים מטבעות זהב מוכן אני להעניק לרב תמורת הזכות לשמוע מדברותיו הנעימות, ובלבד שייאות הרב לנסוע עמי לשבת לעיר פלונית, לא הרחק מכאן, בעוד כחודש ימים, ולשאת שם את הדרשה".
הרב תמה על הבקשה המוזרה, אך איש שיחו הצליח להסיר מלבו כל חשד בחלקת לשונו, על ידי הסבר נמלץ על יום פטירת סבתו שהתגוררה בעיר זו.
ולראיה שאיננו משטה ברב, הקדים ירחמיאל ושקל לידי הרב את הסכום במזומן, חודש מראש.
כנתינתן מסיני
בהגיע השבת המיועדת, שכר ירחמיאל את שירותי העגלון העירוני, ויחד עם הרב נסע אל העיר בה תיערך שמחת העלייה לתורה כפי שהודיע למחותנו במכתב, ובה יקיים את התנאי – דרשה עמוקה בפלפולה של תורה.
בערב השבת הקדים ירחמיאל ותחב לידו של גבאי בית הכנסת מטבע הגונה, תמורתה נעתר הגבאי בחפץ לב להכריז על דרשת האורח הדגול הגאון המפורסם מן העיר הסמוכה, ואכן, תיכף לאחר קבלת שבת, קם הרב לדרוש בדברי תורה כיד ה' הטובה עליו.
המערכה התורנית בנויה הייתה לתלפיות. הרב בנה וסתר, הקשה ופירק, וצלל במים עמוקים בהעלותו יסודות חדשים ומאירים מעשה אומן של ממש.
נכספה וגם כלתה
בוקרה של השבת חלף, החתן כבר עלה לתורה וזכה למיני מתיקה מעשה נגידים שהרעיפו על ראשו, אך את ההבטחה טרם קיים.
בסיום סעודת היום, רכן ר' פייטל למחותן, ושאלו בניחותא באיזו שעה ידרוש החתן בבית הכנסת כפי שהוסכם ביניהם. אומנם שמע על למדנותו וחריפותו המופלגת, אך נכספה וגם כלתה נפשו לשמוע את קולו של החתן המובחר, ולחזות במו עיניו בכוחו הגדול בתורה כפי שהוסכם ביניהם.
ירחמיאל נעץ בו זוג עיניים תמהות.
"האם דרשתו של רבנו שיחיה אמש לא טובה הייתה בעיניך?! גדולי הלמדנים שבעיר העידו שמימיהם לא שמעו כבושם הזה, ומה פסול מצאת בה?"
הגביר התבלבל לרגע.
"מה כוונתך? חלילה לי להטיל דופי בדבריו הנפלאים של הרב שליט"א, אלא שאני משתוקק לשמוע את החתן, אשר כפי ששמעתי – לא רחוק הוא מהרב בתורתו ובלמדנותו. הלוא כך סוכם בתנאים…"
בפניו של ירחמיאל פשט רוגז קל.
"נכון, סיכמנו שבשבת העלייה לתורה תישמע דרשה מופלגת בדברי תורה, ואכן מילאתי את ההבטחה. הכול מעידים שמימיהם לא שמעו דרשה טובה הימנה. האם עשרים מטבעות הזהב ששילמתי עבורה – בשל בקשתך, לריק היו?!"
וכי בדרשות חפץ אני?!
ר' פייטל הביט במחותנו בעיניים קמות, ופניו הסמיקו מזעם.
"מה?! לדרשה דאגת עבורי?! וכי בדרשות חפץ אני?! חתן תלמיד חכם אני צריך – אין לי חפץ בדרשות! מה תיתן לי הדרשה, בעוד החתן עם הארץ מופלג הוא?! האם עלה על דעתך שאני זקוק לשמוע דרשה בשבת העלייה לתורה?! בטיפשותך עשית עמי חסד תמורת שלוש מאות הזהובים שנתתי לך, ודאגת לי לדרשה מאת הרב בעירך – וכי סבור אתה שלא יכולתי בעצמי לזכות בדרשה זו?! תמורת סכום קטן בהרבה, יכול הייתי לשמוע מאת הרב עשר דרשות! לא זו בלבד שחתמתי על קשר שידוכין עם נער בור וריק בנו של שקרן ורמאי, עוד כיליתי על כך את ממוני והשחתתי את זמני לריק. וכל זה – היית סבור שעושה אני תמורת הזכות לשמוע דרשה מרבה של עירך???"
למותר לספר כיצד נפרדו דרכיהם של שני המחותנים בצאת השבת. ר' פייטל הגביר הגיע לביתו סר וזועף על השדכן שרימהו, וירחמיאל, שסבור היה להתעשר מההונאה, שב לביתו בכיסים מרוקנים ובחרפה איומה.
משל למה הדבר דומה
סיפור זה, משל היה בקולמוסו של הרב הקדוש רבי דוד שלמה אייבשיץ מסורוקא זי"ע, שכתבו בספרו 'ערבי נחל' (שבת ר"ח אלול), כלפי המנהג שהיה מקובל מימי קדם להקדיש יום שלם בחודש אלול לתורה ותפילה, ולעשות חשבון הנפש.
יום זה שהיה מכונה 'משמר', על שם הקדשתו לעבודת הבורא, בדומה למשמרות הכהונה שהיו מתייצבים בבית המקדש למשך שבוע תמים, קשה היה על חלקם של בעלי הבתים שטרודים היו בעבודתם ובעיסוקיהם.
מצאו אלו פתרון. העניקו לאברך בן תורה או למלמד מטבע זהב, על מנת שיעשה את ה'משמר' במקומם. הן 'שלוחו של אדם כמותו', תירצו את עצמם בלמדנות.
כך נפטרו הם מחובת המשמר, ובזכות הזהוב ששילמו – חשוב הדבר לפני הקדוש ברוך הוא כאילו עשו זאת הם עצמם.
ובבוא יום ה'משמר', כאשר הולך אותו בעל בית הטרוד בעסקיו במשך כל השנה כולה, לאחד השקדנים השקועים באוהלה של תורה, ומבקשו ללמוד תחתיו ב'משמר' תמורת מטבע זהב, דומה הוא לאותו ריקא ששילם לרב העיר בעבור הדרשה כמה מטבעות מכסף הנדוניה שקיבל.
וכי חפץ הקדוש ברוך הוא בפרקי התהילים או בדפי הגמרא של אותו בן תורה?! הלוא אין הוא מבקש אלא את הלב, רוצה הוא שיפרנס האדם את בתו – היא הנשמה, חלק אלו-ה ממעל שהזניח במשך כל השנה, ויתקן את מעשיו.