הרב מבריסק הביט כה וכה ופנה אל היהודי ששימש בדרך כלל כבעל התפילה הקבוע בתפילת ליל שבת: 'רבי אהרן דוד, תבואו אליי במוצאי שבת לקחת ממני את הכפתור שלכם שנמצא מתחת לספה'

שח מגיד המישרים הרה"ג רבי אליעזר טורק שליט"א, כפי שמובא בספרי 'אוצרותיהם אמלא':

אספר שני סיפורים נפלאים, שסיפר הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, המבטאים את גודל זהירותם וישרותם של גדולי ישראל בדיני ממונות, וכיצד לא נתנו לעצמם שום הקלה או עיגול פינות חלילה בתחום זה:

בצעירותו, היתה לו לרבי משה אהרן קביעות להתפלל מידי ליל שבת במניינו של מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל בביתו. הוא תיאר כי היו פעמים בהם הרב חש בטוב ואז ישב בחוץ במרפסת בזמן שלפני התפילה, וכל בני המנין ניאותו לאורו – אם בחידושי תורה, ואם במעשים מופלאים ועובדות מגדולי הדורות. אך היו גם פעמים בהם הרגיש הרב פחות טוב, ואז ישב בחדרו ולמד עם בניו כשכל החבורה ממתינה בחדר בו היו אוכלים, ובהגיע זמן התפילה נכנסו כולם פנימה ועמדו להתפלל.

פעם אחת אירע שהרב ישב בחדרו ולמד עם בנו הגדול, הגאון רבי יוסף דוב זצ"ל, ובעוד הציבור כולו עומד בחוץ במטבח, נכנס פתאום הרב וכולם קמו ממקומם. הרב הביט כה וכה ופנה אל יהודי בשם רבי אהרן דוד מלאכי זצ"ל, ששימש בדרך כלל כבעל התפילה הקבוע בתפילת ליל שבת: "רבי אהרן דוד, תבואו אליי במוצאי שבת לקחת ממני את הכפתור שלכם שנמצא מתחת לספה. עכשיו אתם לא יכולים לקחת אותו כי זה מוקצה לדעת כמה פוסקים, (ראה משנה ברורה סימן ש"ח סקל"ה) אבל במוצאי שבת תוכלו לבוא ולקחת"…

"על איזה כפתור הרב מדבר?" שאל רבי אהרן דוד בתמיהה, והרב השיב בפשטות: "ראיתי מבעד לחלון כיצד הבן שלכם מוצא ברחוב את הכפתור הזה, גוחן להרימו ולאחר מכן משחק בו עם חבריו עד ששכחו כאן מתחת לספה. כיוון שהכפתור ודאי היה הפקר נמצא שדינו כמציאת קטן שהיא לאביו, וכיון שראיתי כיצד הוא מצא את המציאה ועכשיו היא נמצאת אצלי מתחת לספה, הרי שנעשיתי 'שומר אבידה' שלכם… איני מחוייב לשמור שלא יארע לכפתור מאומה, ולכן אני מבקש שתבואו לקחת את הכפתור במוצאי שבת"…

דינים שלמים צירף הרב מכאן ומשם, והכל בגלל כפתור. תמה רבי אהרן דוד: "מדוע הרב עושה עסק כה גדול מכפתור?"

אך הרב מבריסק בכלל לא הבין את השאלה: "למה אתם אומרים כך?… זה שלכם, ואני מחוייב להחזיר לכם את זה, אז תבואו לקחת את זה אחרי שבת, כי אני מחוייב לשמור על האבידה…"

הסיפור הזה מבהיל על הרעיון. אדם צריך לדעת שכל מה שכתוב בש"ס זה למעשה, וצריך לקיים את זה! מי היה מעלה על דעתו את צירוף הדינים הללו מכמה פרקים בש"ס בשביל דבר כל כך פעוט ערך? אבל אצל הרב מבריסק היה פשוט שדין פרוטה כדין מאה, והוא עם דיני ממונות לא רוצה להסתבך…

ועוד סיפר רבי משה אהרן מזכרונו:

אירע פעם בישיבת חברון שבתפילת מוסף של שבת התפלל ראש הישיבה הגאון רבי משה חברוני זצ"ל במקומו במזרח ללא טלית, אלא עם כובע לראשו, לתמיהת המתפללים. התברר שרבי משה היה צריך לצאת לרגע ופשט את טליתו והניחה בצד, וכשחזר ראה שמאן דהוא נטל בטעות את טליתו.

כל אחד אחר היה מתעטף בינתיים בטלית של המחליף, ומברר את הענין מאוחר יותר, שכן ההלכה מתירה להשתמש באופן זמני בטלית של מישהו אחר. אבל רבי משה לא רצה בשום אופן להסתמך על 'היתרים' המאפשרים לו לקחת את הטלית השניה, ולכן עמד והתפלל ללא טלית…

בספר 'דרך עץ החיים' המשרטט קוים לדמותו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל 'אבן האזל', מסופר כמה עובדות מופלאות על זהירותו המופלגת בדיני ממונות בדקדוק נורא. לדוגמא, כאשר היה מקבל מכתב ובתוכו נמצא מהדק אשר צרף שני גליונות יחדיו, הקפיד להחזיר את המהדק לשולח.

כמו כן באחת השבתות נגע רבי איסר זלמן בטעות בכפתור שהיה מונח בסטנדר אשר בו השתמש בשעת התפילה. הוא לא ידע למי שייך הכפתור, ורוחו עגמה עליו – איך נגע בכפתור שלא שלו, ובמוצאי שבת ניגש תיכף לגבאי בית הכנסת לברר למי שייך הכפתור. ועוד כהנה וכהנה סיפורים מדהימים.

שמעתי מאבי מורי שליט"א, כי כאשר בא המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל לשמש כמשגיח בישיבת פוניבז', ובאו תלמידיו מגייטסעהד וביקשו לשוחח עימו בלימוד, המשגיח סירב. כשנימוקו בפיו: "אם אדבר איתכם בלימוד, עלול אני להיכשל בגזל! מכיון שנשכרתי על ידי הישיבה לתפקיד אמירת השיחות, הרי שמחוייב אני להקדיש את כל מחשבותיי אך ורק למטרה זו!"…

ועוד סיפר אודות הרב דסלר – תלמידו המובהק הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה הנערץ של 'רמת השרון'. כי פעם אחת ביום חורפי וגשום עמד הרב דסלר בתחנת האוטובוס ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק, והמתין לבואו של האוטובוס קו 54. לפתע עבר רכב מסחרי סמוך לתחנה, והנהג שהיה תלמידו של הרב דסלר בעבר, קרא לו מתוכו לעלות לרכב והוא יקח אותו למחוז חפצו.

הרב דסלר שאלו: "הרכב שלך?" והנהג השיב: "לא שלי, אבל אני סוכן של מפעל שמחלק את התוצרת שלו לחנויות". שוב שאל הרב: "והאם התנית מפורשות עם בעל המפעל שתוכל להסיע ברכב גם אנשים זרים?", והנהג משיב בחיוך ובבטחון: "אמנם לא התניתי תנאי כזה עם בעל המפעל, אולם בטוחני שהוא מסכים בחפץ לב שאני יעלה לרכב את מי שאראה לנכון".

לאחר שוידא שוב שהנהג בטוח בדבריו הרב דסלר השתכנע, והתחיל לצעוד אל מדרגות הרכב. כמעט עלה, ופתאום עצר. הוא הרהר עמוקות והחליט לחזור שוב לתחנה, ולהמתין בה בקור ובגשם.

הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל סיפר, שכאשר הגיע רבו המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל לגיל שבעים וחמש, הוא ניגש לפטרונו, מרן הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, וביקש להתפטר מתפקידו בישיבה. לדבריו, הוא חש כי כבר אינו יכול להתרכז במצוקות הבחורים, והוא טרוד יותר בעצמו ובענייניו הפרטיים.

אמר לו הרב מפוניבז': "רבי יחזקאל! אני מוכן לשלם את משכורתכם רק עבור העובדה שהנכם לומדים ומתפללים בישיבה, והבחורים רואים זאת והדבר לתועלת עבורם". אך רבי יחזקאל סירב בתוקף.

טענה אחת ויחידה הצליחה לשכנע את המשגיח להישאר בישיבה ולהאציל מהודו על תלמידיה: "כאשר אני אוסף תרומות לישיבה", אמר לו הרב, "אני לוקח כסף רק בתנאי שהתורם נותן את הכסף על מנת שאשתמש בו לפי שיקול דעתי האישי. בהעדר הסכמה לתנאי זה, אינני מקבל את התרומה. אם כן הכל על דעתי, ויכולים אתם להסכים לדברי שמגיע לכם כסף על כך"…