שאלה: בחור שיש לו 'דימוי עצמי נמוך', ומרגיש 'מיותר' בעולם, הוא לא חשוב לאף אחד… כיצד ההורים יכולים לרומם אותו? ובכלל, כיצד יש להתייחס לנושא הזה של 'ענוה' מול 'שפלות', דהיינו איך אפשר מצד אחד לחנך את הבחורים שיהיו עובדי ה' ובעלי ענוה, ומאידך, שיעריכו את עצמם כראוי?
מרן שליט"א: רגילים לחשוב שבחור שמרגיש שהוא מרוט, דפוק, הוא בודאי לא בעל גאוה… אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון! בחור שאין לו מצב רוח משום שהוא מרגיש חוסר חשיבות, זה בא מכח גאוה, שהוא מרגיש 'לי נאוה תהלה! מגיע לי! אני צריך להיות במרכז ולהצליח!' וכשאינו מקבל מה ש'מגיע לו' לפי דעתו, ממילא הוא מרגיש שבור.
אמנם זה ודאי שכאשר הבחור במצב רוח ירוד אין מקום לומר לו תוכחה זו, שכן הוא לא ישמע את הדברים כלל, ולפיכך אין לדבר איתו בשעה שהוא שבור ורצוץ על ענווה, אלא צריך רק לרומם אותו, להסביר לו ולחנך אותו שהוא 'שווה', ולהשתדל בכל האופנים להוציא אותו ממצב זה שהוא מרגיש שאינו שווה מאומה, להבליט לו את המעלות שיש לו, לתת לו הערכה ואהבה, שירגיש שהוא חשוב, ושההורים שלו 'אוחזים ממנו', ו'מעריכים אותו', ולא לדאוג על כך שזה יגרום לו להיות 'בעל גאוה'.
שאלה: האם התפקיד של ההורים הוא להצביע על בעיות שיש לבנם, או שהתפקיד שלהם הוא רק לרומם אותו?
מרן שליט"א: אם ההורים מבינים מספיק בחינוך, הם בהחלט יכולים גם לעורר על בעיות, כגון אם ההורים רואים שהבחור הוא בעל גאוה, ו'מחזיק מעצמו' יותר מדי, והוא לא במצב של 'שבר כלי' שיש חשש שיישבר מתוכחתם, באופן כזה בודאי הם יכולים ומחוייבים לחנכו כראוי.
שאלה: ישנה בעיה נפוצה, כשיש איזה התמודדות בתוך המשפחה, לפעמים מדובר בילד חולה, או שיש לו איזו בעיה של תקשורת וכיוצא בזה, או ילד נושר, וההורים רוצים להעניק לילד חום ואהבה וכל מה שהוא צריך כדי להתגבר על בעייתו, אבל הילדים האחרים בבית מרגישים תחושה של אי צדק, שכן פעמים רבות אינם מבינים את המצב לאשורו. השאלה היא, האם נכון הדבר שההורים יאמרו לילדים האחרים בצורה ברורה שלאותו הילד ישנה בעיה מסוימת, ולפיכך הם מוכרחים להשקיע בו יותר, או לאפשר לו דברים מסויימים שהם אוסרים על הילדים האחרים?
מרן שליט"א: התשובה היא שזה תלוי בכל מקרה לגופו, אם ההורים יודעים שיש קירבה גדולה בין האחים, וכל דבר שיגידו לאחים האחרים יגיע גם לאוזני הילד המתמודד, אכן יש בעיה, אבל אם יכולים להזהיר את האחים האחרים שלא יספרו לו, אזי צריכים ההורים להגיד לשאר האחים במפורש שלאותו אח ישנה איזו בעיה, הוא חולה, ולכן הוא צריך יחס מיוחד.
שאלה: האם מותר לומר כן גם במקרה שאינו חולה, אלא שאנו יודעים שיש לו בעיה להתמודד עם תאוות?
מרן שליט"א: הם צריכים לומר שיש לו בעיות כמו של חולה, ואנחנו כבני משפחה יש לנו את האחריות לעזור לו.
שאלה: האם נכון הדבר שיאמרו ההורים לילד שלא מתמודד, 'אתה התקווה שלנו, ממך אנחנו מצפים לנחת', או שלא כדאי לעשות כן, מאחר וזה יכול להלחיץ אותו?
מרן שליט"א: זה לא טוב.
שאלה: האם יש מצות 'חינוך' על 'כיבוד אב ואם', דהיינו שההורים יחנכו את ילדיהם לכבד אותם, או שאין זה מתאים לעשות כן?
מרן שליט"א: האבא צריך לחנך את הילדים לכבד את האמא, והאמא צריכה לחנך אותם לכבד את האבא. אמנם ברור הדבר שאם ההורים רואים שהילדים אינם ממושמעים, ואינם מכבדים אותם כראוי, והם צועקים עליהם ודורשים את ה'כיבוד הורים', בודאי שזה לא יועיל כלל, אלא אדרבה, זה עלול רק להזיק. ועל כן כשיש חלילה מצב כזה ההורים צריכים לבדוק את עצמם, שמא הם טעו בדרך החינוך שלהם, אולי הם צועקים על הילדים יותר מדי, או שאינם עקביים בדרך חינוכם כל הצורך.
שאלה: מה היה הצורה הנכונה לאב ללמוד עם בנו?
מרן שליט"א: ראשית, צריך שהאב לא יהיה עייף בשעת הלימוד, שכן אדם עייף אין לו סבלנות. כמו כן, בלימוד גמרא צריך שהאב יכין היטב את החומר הנלמד, אחרת הוא עלול לטעות, וכאשר בנו יעמיד אותו על טעותו הוא ינסה להתווכח ולהגן על עצמו, וזה גורם לאוירה עכורה ביניהם. דבר נוסף שחשוב ביותר, 'לשדר' לילד על ידי 'שפת הגוף' של האב כמה הוא מרוצה ממנו, שהילד יראה שהאבא מחייך כשהוא אומר תשובה נכונה, ובסוף הלימוד האב יכול לתת לו נשיקה 'ספונטנית', וכך הבן מרגיש שהאב אוהב אותו, ו'אוחז ממנו', וממילא הדימוי העצמי שלו עולה.
שאלה: מה קורה אם הילד אינו רוצה ללמוד עם אביו? איזו עצה יש לזה?
מרן שליט"א: זה מלמד שישנה בעיה ביחסים שביניהם, ועל כן האב צריך לדאוג תחילה לתקן את היחסים. פעמים זה נובע מכך שהילד מרגיש שהאב מקשה עליו יותר מדי, או שאינו מבין אותו כראוי, וכיוצא בזה.
(שו"ת האזינו – גליון משנת רמ"ה עקב ראה תשפ"ה)