הרואה את הלבנה בחידושהּ, דהיינו לאחר ה'מולד' בכל חודש – מברך את ברכת הלבנה: "ברוך… אשר במאמרו ברא שחקים… ברוך אתה ה' מחדש חֳדשים". וברכה זו מכונה בקרב בני אשכנז כבר מימות הראשונים: קידוש לבנה. ואין מקדשים את הלבנה אלא בלילה, כאשר זריחתה ניכרת על פני הארץ, וניתן ליהנות מאורה. ויש אומרים שניתן לקדש גם לאחר עלות השחר, כאשר עדיין חשוך; ויש חולקים. ולכתחילה צריך לראות את הלבנה לפני תחילת הברכה, וראִייה באמצעות משקפיים נחשבת לראִייה ביחס לכל ענין הלכתי הדורש ראִייה טבעית, וכך גם בעניננו. אולם, ראִייה באמצעות משקפת – יש שהסתפק אם היא נחשבת לראִייה מבחינה הלכתית. ובדיעבד, אף אם לא ראה את הלבנה ובירך, יצא ידי חובתו. ואין חובה ליהנות מאור הלבנה בשעת קידוש לבנה, אולם, צריך שניתן יהיה ליהנות ממנו בשעת הברכה, במקום בו עומד המברך. ולכן, אם הלבנה מכוסה בענן, או שמחיצת זכוכית, כגון דלת או חלון, חוצצת בין המברך ללבנה – הדין כך: אם הענן דק, והזכוכית שקופה, כך שניתן ליהנות מאור הלבנה כרגיל – ניתן לברך; אך אם הענן עבה, או שהזכוכית אינה שקופה, כך שלא ניתן ליהנות מאור הלבנה כרגיל – אסור לברך. ואם רק חלק מהלבנה מכוסה – ניתן לברך. ואם הלבנה אינה מכוסה, אך משער שאם יתחיל לברך עתה, אזי עד שיסיים את ברכתו תתכסה הלבנה בענן עבה – לא יתחיל לברך. ואם התחיל לברך, ולפתע התכסתה הלבנה בענן עבה, יסיים את ברכתו.
ובנוגע להבטה בלבנה בשעת קידוש לבנה: במסכת סופרים נאמר שבשעת קידוש לבנה יש להביט בלבנה, ויש אומרים שעל פי הקבלה אסור להביט בלבנה, כי אם בקידוש לבנה בשעת אמירת הברכה. ויש אומרים שאין להביט בה אלא מבט אחד לפני הברכה, בסמוך לתחילתה. ומלשון השולחן ערוך נראה שיש להביט בה עד סוף כל סדר קידוש לבנה, כלומר במשך כל האמירות שנוהגים לומר לאחר הברכה, כדלהלן, ולכל הפחות בשעת הברכה. וחובה לעמוד בשעת הברכה, ואין להישען על מקל וכדומה; ומי שאינו יכול לעמוד ללא הישענות, יִשען ולא יֵשב, כיון שהעמידה תוך הישענות נחשבת עבורו כעמידה. וצריך ליישר את רגליו בשעת הברכה, ויש אומרים שיעמוד כבתפילת 'שמונה עשרה'. וכמו כן, יש לעמוד כשפניו מופנות לכיוון שאליו מתפללים שמונה עשרה.
ועוד בענין זה: קידוש הלבנה נחשב לקבלת פני השכינה, ולכן יוצאים אל מתחת לכיפת השמים, כדרך היוצאים לקראת מלכים. ומותר לעמוד תחת ענפי אילן, או מטריה. ומי שמתקשה לצאת החוצה מחמת חולי או חולשה, או שמסיבה כלשהי אינו יכול לקדש ברחוב, וכגון שהמקום אינו נקי, וכדומה – רשאי לקדש בביתו, מול פתח שיכול לראות דרכו את הלבנה. ולכתחילה יפתח את החלון, אך כשלא ניתן לעשות כן, כגון מחמת הקור, יברך כשהחלון סגור, ויקפיד לראות את הלבנה עצמה דרך החלון, ולא רק את השתקפותה וכדומה. ויש שנהג לקדש את הלבנה במרפסת מקורה, כיון שלדעתו די בכך שיוצא ממקומו כדרך היוצאים לקראת מלך, ואין צורך לעמוד דווקא תחת כיפת השמים.
[שו"ע תכו, א, ב, ו־ד, משנ"ב ג (וראה שם), יג ו־כא, שעה"צ ד, וביה"ל ד"ה ונהנין וד"ה ומברך (וראה שם); בו"מ דרשו, 5, 6, 7, 9, 13, 29, 30 ו־42; וראה שם, 8]
מדוע נוהגים לקדש את הלבנה דווקא במוצאי שבת? המקדש את הלבנה בליל שבת – האם רשאי לרקוד? מהו הענין המיוחד לקדש את הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב?
לדעת השולחן ערוך והרמ"א, מצוה מן המובחר לקדש את הלבנה במוצאי שבת, [או במוצאי יום טוב, בחודש סיון], מפני שאז האדם מבושם ולבוש בבגדים נאים, כיאוּת לקידוש לבנה, הנחשב לקבלת פני השכינה. וקידוש לבנה במוצאי שבת, הוא אות של הצלחה לכל החודש. אולם, כאשר הלילה של מוצאי שבת הוא בתוך חמשה לילות לסוף הזמן של קידוש הלבנה, כלומר, שבליל שישי שלאחריו כבר לא יוכלו לקדש את הלבנה – אין להמתין עד למוצאי שבת; מפני שאנו חוששים לרצף של [עד] חמשה לילות מעוננים שבהם לא תהיה אפשרות לקדש הלבנה מחמת שתהיה מכוסה בענן, וזמן קידוש הלבנה יחלוף ולא יוכלו עוד לקדשהּ בחודש זה. ויש אומרים שמיד בהגיע הלילה הראשון שניתן לקדש בו את הלבנה [ראה שם], יש לקדשהּ, מפני שלדעתם, אין להשהות קיום מצוה אף אם לאחר מכן ניתן יהיה לעשותה באופן מובחר יותר. ומנהג רוב ישראל כדעת השולחן ערוך והרמ"א, אך בתקופת החורף, במידה וקיים חשש כי כל הלילות הבאים יהיו מעוננים, עדיף לנהוג כדעה זו.
ובחודש תשרי – לדעת הרמ"א אין לקדש עד לאחר יום הכיפורים, מפני שקידוש לבנה נחשב לקבלת פני השכינה, וצריך לקבלם מתוך שמחה, ואילו בימים אלו חרֵדים מן הדין, והשמחה אינה שלימה. ויש אומרים כי אדרבה, יש לקדש לפני יום הכיפורים, שמא זכות מצוה זו תכריע את הכף בדין ביום הכיפורים. וכן בחודש אב – לדעת הרמ"א אין לקדש את הלבנה עד לאחר תשעה באב, מפני ששרויים באבילות, ואסורים בשמחה; ויש חולקים.
ובליל שבת ובליל יום טוב אין מקדשים את הלבנה; ויש לדבר טעמים רבים על פי ההלכה ועל פי הקבלה. אולם, אם ליל השבת, או ליל יום טוב [ראשון של פסח, או ראשון של סוכות], הוא הלילה האחרון של זמן קידוש לבנה, יש לקדשהּ; אך אין לומר אלא את הברכה, ולא את יֶתר האמירות שנוהגים לומר בשעת קידוש לבנה, וכל שכן שאסור לרקוד לאחר קידוש לבנה, כנהוג בימות החול. ויש אומרים שגם במקרה שהלילה האחרון שבו ניתן לקדש הוא במוצאי שבת, יש לקדש בליל שבת; ויש חולקים.
ובמוצאי תעניות, לדעת הרמ"א אין לקדש את הלבנה, למעֵט במוצאי יום הכיפורים, שבו שרויים בשמחה. אך לדעת אחרונים רבים, במוצאי עשרה בטבת ותשעה באב יש לקדש, כיון שהתאריך קרוב לסוף זמן קידוש לבנה. ולדעת האריז"ל, בחודש אב יש לקדש דווקא במוצאי תשעה באב, מפני שהוא זמן לידת מלך המשיח, שיש למלכותו שייכות לקידוש לבנה. ובמוצאי צום גדליה [אף לדעה שמקדשים לפני יום הכיפורים, ראה לעיל] – לכל הדעות אין לקדש, כיון שהוא בתחילת החודש, ויש זמן רב עד לסוף זמן קידוש לבנה. ומאידך, במוצאי תענית אסתר, כשהיא בזמנהּ, בי"ג באדר, לכל הדעות יש לקדש, משום שהתאריך סמוך מאוד לסוף זמן קידוש לבנה; ויש אומרים – משום ששרויים בו בשמחה, שהרי הוא ליל פורים [ברוב המקומות]. ובכל מקרה שמקדשים במוצאי תענית – למעֵט במוצאי יום הכיפורים, שבו שרויים בשמחה כנ"ל – יש לאכול מעט קודם לכן, כדי שלא לקדש כשהוא מעונה.
[שו"ע תכו, ב, משנ"ב ד-יב, שעה"צ ח, יב ו־יג, וביה"ל ד"ה במוצאי, ד"ה קודם וד"ה ולא; בו"מ דרשו, 16, 18, 21-23, 27 ו־28]