הרב אברהם פוקס
"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" (דברים ט"ז, י"ט)
בעת הדין, השוחד אסור ומתועב בתכלית הריחוק, אפילו שוחד דברים; אך במערכות יחסים בין בני אנוש, שוחד דברים הוא הדבק המחבר, הכה חיוני וקיומי. לעיתים המחמאה היא החממה המגדלת את האדם.
בגיליון 'התחזקות וביטחון' – 'זרע שמשון' הובאו דבריו של א', חסיד בעלזא: "הייתי בחור דחוי, בשולי החברה. הורי כמו מכיריי ומחנכיי הסכימו פה אחד ואמרו לי רבות: 'ממך לא ייצא כלום'. אף אני במעשיי ובהתנהגותי עניתי כנגד המברכים והתנהגתי כמו אחד שלא ייצא ממנו כלום. מלבד מידות הגוף הגדולות בהן התברכתי לא היה בי כלום.
"פעם עמדתי בתוך שורת החסידים בעת שהרבי מבעלזא שליט"א עבר בתווך. על הווסט שלבשתי ענדתי שעון עם שרשת זהב כמנהג הקודש בבעלזא. לפתע הרבי נעצר לידי, אחז בשעון הזהב שלי, הביט בי ממושכות ואמר לי: 'שעון זהב! כה תואם לבחור זהב כמוך'…
"המחמאה הזו המיסה וחלחלה עמוק בליבי. הרבי אומר שאני שווה זהב! מאז שהפנמתי את מסר הזהב חל שינוי בכל הנהגותי. נישאתי, הקמתי בית, וכיום אני מנהל עסק מצליח ומעסיק תחתיי עשרות עובדים".
כוחה של מילת זהב אחת…
אני מוכן לזכותך, אך זאת רק אם תיתן לי בשכרי מאתיים אדומים! לא שיער בעל הדין שכה מהר תיענה בקשתו, אולם עמד על המקח ולא הסכים אלא למחצית הסכום…
"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דברים ט"ז, י"ט)
ב'המבשר תורני' הובא מעשה שהיה: שני בעלי דינים התדיינו לפני הגאון בעל 'חוות דעת' זצ"ל בדין תורה סבוך. הנדון נגע לבית מסחר גדול של שני שותפים, שכל אחד דרש מחברו סכום עצום. לילות רבים גזלו כבר הדיונים בבית הרב אב"ד דליסא. והנה יום אחד, לפני פתיחת הדיון, נכנס אל הרב אחד השותפים והחל מגבב דיבורים על גבי דיבורים, עד שרמז בעקיפין שמוכן הוא לשלם סכום הגון בתנאי שהרב יזכהו בדין…
חכך ה'חוות דעת' בדעתו רגעים מספר, כדת מה לעשות עם מחוצף זה. לאחר מכן ענהו בפירוש: אני מוכן לזכותך, אך זאת רק אם תיתן לי בשכרי מאתיים אדומים! לא שיער בעל הדין שכה מהר תיענה בקשתו, אולם עמד על המקח ולא הסכים אלא למחצית הסכום; רק מאה אדומים ביכולתו לתת.
קם הרב מליסא ואמר בפסקנות: "תיתן כדרישתי – תזכה, ולא, יתנהל הדין תורה כדרכו". הלה עמד כהמום. האמנם שמעו אוזניו נכונה? האמנם הצליח להניע את הרב מליסא ליטול שוחד? ברם ה'חוות דעת' עוררו מתדהמתו ודרש לדעת אם כבר החליט, והלה השיב כי יתיישב בדעתו במהרה.
יצוא יצא בעל הדין מביתו של הרב ומיהר לביתו, שם סיפר לאשתו את הפרשה כולה, וזו הרעימה בקולה על טיפשותו: "וכי לא כדאי לך להפסיד מאתיים אדומים תמורת עשרת אלפים כשתצא זכאי?" למחרת חזר בעל הדין לרב מליסא ובידו כל הסכום. "הנה, רבי", הניח את הכסף על השולחן, כשהוא אינו מצפה לתגובתו הסוערת של ה'חוות דעת'.
"מה תחשוב, עוכר ישראל, וכי לשחדני תרצה? בן בליעל!"… והרב המשיך בסערה מתגברת: "רחמנא ליצלן, איך אפשר שיהודי ייתן שוחד?!"… ובעוד בעל הדין עומד רוטט כולו אבוד עשתונות, הורהו רבה של ליסא לעזוב את ביתו במהירות, והלה ברח כל עוד נשמתו בו.
נרגש ונסער, לא התאפק בעל הדין וסיפר את כל הסיפור ליריבו-שותפו, וביקש ממנו שיברר אצל הרב מה סבר לכתחילה ולבסוף.
השותף אכן נכנס אל הרב וביקש לעמוד על הדברים, והרב מליסא השיבו בנחת: תורתנו הקדושה מצווה 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. תמיד עובד אני על אהבת ה' בכל לבי ובכל נפשי, אך 'ובכל מאדך' – שפירשוהו חז"ל אפילו הוא נוטל את ממונך, לא יכולתי לקיים עד היום, וכל ימי חתרתי לכך: מתי תבוא לידי מצווה זו ואקיימנה. והנה אתמול, כשבא אלי שותפך, נזדמנה לידי, ואמרתי לנפשי: אם כבר באה המצווה לידי, לא אחמיצנה. זו אפוא הסיבה שבשלה ביקשתי ממנו מאתיים אדומים, כדי שאוכל לקיים 'ובכל מאודך' מתוך מסירות נפש על סכום גדול.
"אני יודע", כך אמר, "שדיני התורה היהודית הם צדק, בניגוד למה שמתרחש אצלנו"… הערבי הזה הסתובב ברמת אלחנן והצהיר בכל מקום שדיני התורה הם צדק גמור…
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ')
מספר מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, והובאו הדברים בבטאון 'קול ברמה', על מקרה שהתרחש בשנותיה הראשונות של רמת אלחנן: יום אחד התדפק ערבי על דלתו, ואמר שהוא רוצה להתדיין בדין תורה עם אחד התושבים. "אני יודע", כך אמר, "שדיני התורה היהודית הם צדק, בניגוד למה שמתרחש אצלנו"… הערבי הזה הסתובב ברמת אלחנן והצהיר בכל מקום שדיני התורה הם צדק גמור…
המקרה נסב על עבודת חפירה שקיבל לעשות בביתו של אחד התושבים. "כשקיבלתי את העבודה", אמר הערבי, "חשבתי שאצטרך להביא לכאן כמות מסוימת של מלט, אבל במהלך העבודה ראיתי שאני חופר וחופר, והאדמה ממשיכה לשקוע, ואני צריך להביא לכאן כמות של מלט הרבה-הרבה יותר גדולה. אני רוצה שהיהודי ישלם לי יותר, כפי המאמצים שאני משקיע"…
הוא לא ידע מדוע האדמה שוקעת, אבל אנחנו ביררנו ושמענו שהסיבה היא באר גדולה המצויה באזור, המשמשת את מפעל 'קוקה קולה'. והנה, על פי דין תורה לא מחויב היהודי לשלם לערבי תשלום נוסף, אבל כיון שהגר"י זילברשטיין לא רצה שייווצר חילול השם, שילם לו את ההוצאות מכיסו הפרטי, והערבי יצא שמח וטוב לב…
פעם אחת אירע שלאחר שיעורו הקבוע של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, נדחף ילד אל תוך המכונית שהסיעה את הגרי"ש, ועד שהמקורבים הצליחו לעשות משהו, הוא כבר היה בפנים הרכב…
"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וגו'" (דברים י"ז, ח')
ב'ברכי נפשי' מסופר: פעם אחת אירע שלאחר שיעורו הקבוע של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, נדחף ילד אל תוך המכונית שהסיעה את הגרי"ש, ועד שהמקורבים הצליחו לעשות משהו, הוא כבר היה בפנים הרכב, ואמר שיש לו שאלה…
מרן שאל אותו בבת-שחוק: 'ופרשת השבוע אתה כבר יודע?' והילד, שרבותיו וחבריו הגדירוהו כעילוי, השיב בבטחה: 'כן!'
המעשה התרחש בפרשת 'ויצא', ומרן שאל אותו: רש"י אומר בפרשה (בראשית, פרק ל"א פסוק י) שהמלאכים היו נוטלים את הכבשים מצאן לבן, ומעבירים אותם לצאן יעקב; וכי לא חשש יעקב אבינו לגזל עכו"ם? שאל הגרי"ש.
נענה הילד ואמר: 'כשמלאכים תופסים כבשים ועושים עמם כרצונם, הרי זה דומה לזוטו של ים, האבודה ממנו ומכל אדם…'.
למשמע התשובה נראה חיוך רחב של שביעות רצון על פניו של מרן הגרי"ש. למחרת, טרם תחילת השיעור, תר הגרי"ש אחר הילד הנזכר, וכשקלט אותו במבטו, הפטיר לעברו: 'זוטו של ים, אה…'.
לפני שנפרד הסבא מסלבודקא מהאורח הדגול, הביע האורח בפני הסבא כאב וצער על שהטריח את התלמידים לקום בפניו, והתבטא שזה 'כאב לו כדקירת מחטים בלב'…
"הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (דברים כ', ח')
בספר 'לב ישראל' הובא סיפורו של הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל: הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, מראשי ישיבת מיר, היה מעודד את הלומדים הצעירים לחדש חידושי תורה, ונהג להעניק מילגה חודשית לאברכים שבאו אליו והרצו בפניו את חידושיהם. גם אני השתדלתי לומר בפניו חבורות.
רבי אליעזר יודל חיבב והוקיר בני תורה, ובכל פעם שנכנסתי לביתו היה קם מלוא קומתו. הדבר ציער אותי, לראות אדם גדול בענקים, משרידי דור דעה, קם לפני אברך צעיר. פעם אחת אמרתי לו: "אם כבוד ראש הישיבה עומד על דעתו להמשיך במנהגו לקום בפני, אני שוקל להפסיק לבוא".
הרבנית הצדקנית (בתו של הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ"ל), ששמעה את תוכן השיחה, התערבה ואמרה: "אני נזכרת במעשה שהיה אצל חותני, אביו של רבי אליעזר יודל, הסבא מסלבודקא, הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. פעם אחת הגיע מישהו חשוב ומפורסם לבקר את הסבא מסלבודקא. הסבא ליווה את האורח הדגול, ונכנס אתו יחד להיכל הישיבה, שהיה מלא במאות תלמידים שישבו ולמדו בהתמדה רבה. לפני שנפרד הסבא מהאורח הדגול, הביע האורח בפני הסבא כאב וצער על שהטריח את התלמידים לקום בפניו, והתבטא שזה 'כאב לו כדקירת מחטים בלב'. הפטיר הסבא מסלבודקא ואמר: 'יא… יא… אבל אם לא היו קמים, זה היה דוקר יותר'".