בקביעות הסתובבו השנים הלוך ושוב על פני היכל הישיבה והתפלפלו ב'סוגיות' העומדות על הפרק, עד שרבי לייב העיר פעם לרבי מאיר: אתה רוצה לעשות אותו בעל גאוה?! מי יודע אולי יכנס לו גאוה בליבו…

"וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב" (יז ד)

בחודש אלול תרפ"ט נפל דבר בירושלים. ישיבת "חברון" הסלבודקאית עברה מהעיר חברון ירושלימה. מרא דארעא דישראל הגרי"ח זוננפלד עודד והעריך את מהותה של הישיבה, שלח את נכדיו ללמוד בתוכה, כך הכשיר את הקרקע לכניסתם של צורבים ירושלמים להצטרף יחד עם יוצאי ליטא וגרמניה.

על אותה קבוצה ירושלמית בין כותלי הישיבה, ועל ה"כולל אברכים" שנוסד אח"כ על ידיהם, כותב רבי ישראל זיסל דבורץ בירחון התבונה שנת תש"א: "תלמידים אלו בהיותם בישיבה הוו חטיבה מיוחדת והיו מעורבים ביותר בחוויותיה. ומתוך שאיפה לשמור על עצמאותם ועל קשריהם עם הישיבה מצאו לנכון לייחד מקום תורה לעצמם. הם שקדו מתוך חוסר אמצעים ומסירות נפש על התורה, ומוסר התורה, לפי התוכנית שהתוו להם.

"הצלחתם ועלייתם הרוחנית גרמה קנאת סופרים מרובה והתענינות מצד הנהלת ישיבת חברון שהכירה כי ב"כולל" זה צפון עתיד לתלמידיה המצוינים. הקירבה והנשיאה בעול ההדדית הביאו לשגשוגו של הכולל והגשמת המגמה לפי רוחו של האדמו"ר הסבא מסלבודקא". ע"כ.

על קבוצת אברכים הראשונים נימנו רבי שמואל אהרון איזקוב זצ"ל, רבי ישראל שינקר זצ"ל, רבי חיים אהרון טורצין זצ"ל, רבי הלל כהן זצ"ל ורבי מרדכי אפל זצ"ל.

רבי שלום שבדרון היה בין הראשונים שנכנסו לישיבה, בתחילת חורף תר"צ.

רבי יהודה לייב חסמן

"בפעם הראשונה שנכנסתי להיכל ישיבת חברון" סיפר ר' שלום "היה זה בשעת סדר מוסר. הקולות ריגשו אותי ודמעות עמדו בעיני".

המשגיח, לאחר הסבא מסלבודקא, היה רבי לייב חסמן זי"ע. כמשגיח נוסף בישיבה היה רבי מאיר חדש זצלה"ה, לרבי לייב היתה נטיה מיוחדת למתמידים ובעלי כשרון, עקב כך הגה חיבה מיוחדת לכמה תלמידים שקדנים שכאלה, וביניהם השקדן הצעיר שלום שבדרון [ועוד כמה כמותו], רבי לייב הבחין היטב ב"אוזן השומעת" של רבי שלום, ורבי שלום הראה לו כנגד לב רגש ואוזן קשבת, וקד קידה למול גאון המוסר בדורו, והיה תלמיד לרבי לייב.

שני המקורבים ביותר לרבי לייב היו רבי יצחק קאץ [ממבוגרי הישיבה ומתלמידיה קודם תרפ"ט, ישב ב"מזרח" בהיותו בחור…] ורבי שלום מהצעירים.

רבי שלום נדבק מאד בהארי החי – "העילוי של מוסר" – ר' לייב'שיק זי"ע, וכפי שאמר בעצמו שכל אותם ימים לא וויתר על שום שיחת מוסר בהיכל הישיבה, גם בחתונת ידידו הגדול רבי אברהם רוט ז"ל [שהיתה ביום שישי וליל שב"ק] חזר מהעיר העתיקה לישיבה לשמוע את השמוע'ס, ושב לחתונה. רבי לייב חינך אותו כמו שרק הוא היה יכול והוא קיבל את מרותו בכל כוחו. אכן תלמיד מובהק "הרבי"! כך כינה את רבי לייב עד סוף ימיו.

הערה אנונימית

על אף היותו בחור צעיר, בחייו של ראש הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין, הצליח לרכוש אצלו הערכה. מספרים שה'מכה בפטיש' לאותה הערכה, היה בעקבות מעשה שהיה: אחד מחתניו הגדולים [בתורה] של רבי משה מרדכי לבש "חלוקא דרבנן" [פראק]. הבחור שלום שבדרון בעינו הבוחנת הסתכל והבחין שהפראק מחוייב בציצית פינות, החליפה מרובעת לגמרי והפראק פתוח ברובו. הבחור שלום שבדרון הצעיר כתב "פתק הערה" בעילום שם ושיגרו לבית חתן ראש הישיבה…

ר' שלום לא התכוון לפגוע בו, חלילה, רק שהיה קשה להבליג ולהמנע מהערה על חשש איסור דאורייתא [ומשהתבייש להגיד לו פנים אל פנים שלח הערה בכתב]. התלמיד חכם התאמץ לעלות על עקבותיו ולברר את זהות השולח… ורבי משה מרדכי במבטו הבוחן אמר מיד: נראה לי שהבחור שבדרון הוא זה ששלח את המכתב…

השמועה אומרת שרבי משה מרדכי חקר את מידותיו של הבחור שלום שבדרון ומצא שלא היה מעורב במעשה זה חוצפה אלא כוונה אמיתית לשם שמים.

ואכן סיפר ר' שלום בהזדמנות מסוימת: הבחורים היו מברכים על אתרוגו של ראש הישיבה. כבוד מיוחד היה לבחור שנבחר ע"י רבי משה מרדכי שהוא יהיה ממונה להעביר את האתרוג מבחור לבחור. בדרך כלל, היה הבחור מהמבוגרים בישיבה. באותה שנה, לאחר אותו מכתב כיבדני ראש הישיבה להיות הממונה על האתרוג.

אח"כ התקרב עוד לחתנו רבי אהרון כהן זצ"ל, חבריו מהימים ההם זכרו היטב את השיעור הראשון של רבי אהרון כשהמשגיח רבי לייב חסמן יושב ומקשיב, והבחור שלום שבדרון מתווכח בסערה סביב קושיה שהשמיע המשגיח באזניו באמצע השיעור.

קבוצה של 'צדיקים'

בישיבה היתה קבוצה של "צדיקים" [כך כינוים] הם "קיבלו" על כל מיני עניינים, היו להם לילות של משמר. לילות רבים. [כגון ליל הושענא רבה, ליל סליחות הראשון ועוד.] היה להם גם זמנים של "תענית דיבור", ר' שלום נמנה עימהם… הם לא הבליטו את עצמן, גם לא את צדקותם, אבל ידעו בישיבה שהם "מתארגנים" בתוך עצמם.

"ר' שלום עצמו היה מעורב עם הבריות באופן יוצא מהרגיל, כולם אהבו אותו. מצוי שהצעירים מפחדים לגשת לבחורים המבוגרים, גם אז בישיבת חברון היה כך, אבל לר' שלום ניגשו כולם בכל השטחים. על-אף ה"ברען" (בערה) ה"קאך" (רתיחה) שהשתרר סביבו היה אהוב על כולם. הוא אותם והם אותו". סיפר הרב שמואל אהרן איזקוב.

חבריו מהימים ההם מגדירים אותו כ"אש להבה" בתורה: "הוא זכור לי כסוער בלימוד. מוסר הוא למד, בוודאי, הוא הרי היה "התלמיד" של רבי לייב, היכל הישיבה נרעד מקולו בשעת סדר מוסר, אלא שכל שאר שעות היממה ראו סביבו את ה"ברען" בש"ס ופוסקים" סיפר רבי אלתר גילרנטר זצ"ל. "עד היום אני זוכר איך שלמד מסכת סוטה עם החברותא – אש לוהטת – היתה שם" [סיפר רבי שמשון הררי]. נתאר לעצמינו התלהבות בלימוד נוראה שכזו, שעד היום זוכרים איזו מסכת למד אז "סוטה". הגאון ר' מיכל יהודה לפקוביץ אמר לאחר פטירת רבי שלום שהוא זוכר היטב ששמע ממנו "שטיקל-תורה" בדין "שחיטת מומר בקדשים".

פנקסים מרתקים

היתה תקופה בישיבה שהוא למד "שאגת אריה", היה לו מוח חריף, ובעצמו סיפר כי באותה תקופה כשהיה שואל שאלות בסוגיה שלמדו, אמרו לו חבריו, סיגנון שאלותיך מתאימים לשאגת אריה, כל כך היה נדבק בשיטת הדברים שלמד עד שדיבר בסגנון המחבר ואיזה מחבר? שאגת אריה! היה לו מוח חריף מאד (מפי רא"ד רייכמן זצ"ל).

מיד עם בואו לישיבה חל מפנה נוסף, בחייו של הגאון הצעיר. מלבד לימוד עיון בעומק יגע בידיעת הש"ס. המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל סיפר על כך ברבות הימים: "בשעתו כשר' שלום היה בחור צעיר בישיבה בשנת תרצ"א-תרצ"ג, ועימו חבורת לומדים, פעלתי אצלם שיקבלו על עצמם ללמוד בבקיאות את הש"ס. הם קיבלו. הדרכנו אותם איך ללמוד ולחזור על מה שלומדים. ובסייעתא דשמיא תוך תקופה קצרה גדלו והצליחו מאד".

מתקופה זו נמצאו פנקסים מרתקים. רבי שלום היה מוכיח לנכדיו ואומר: תסתכלו בפנקסים ותראו כמה הספקנו! כמה למדנו! בכמות ואיכות בעיון ובבקיאות.

רצונך לעשותו בעל גאוה

רבי מאיר חדש זצ"ל לא נחה דעתו ולא הרפה מלעודד את העילוי הצעיר, ומלבד לימוד הבקיאות מאות דפים בכל הש"ס היה מוסיף להשתעשע בלימוד עם העלם שלו' מרדכי שבדרון. בקביעות הסתובבו השנים הלוך ושוב על פני היכל הישיבה והתפלפלו ב'סוגיות' העומדות על הפרק, עד שרבי לייב העיר פעם לרבי מאיר: אתה רוצה לעשות אותו בעל גאוה?! מי יודע אולי יכנס לו גאוה בליבו…

('קול חוצב')