"מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" (דברים כ', ח')
"אריה שאג מי לא ירא" (עמוס ג, ח). 'ארי"ה' – כך דרשו קדמונינו, ה'של"ה' הקדוש ועוד: ראשי תיבות אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה.
כמו כן מפרש הגאון מווילנא זיע"א את ספר יונה על דרך משל, ואומר כי העיר נינוה שהייתה 'מהלך שלושת ימים' – הכוונה לשלושת הימים שבהם מתעוררים בני האדם ביותר בתשובה: ראש חודש אלול, יומו הראשון של ראש השנה, ויום הכיפורים.
והשאלה נשאלת: מה עניינו של ראש חודש אלול ליראה? בימי הדין, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבה, יש רעדה, יש שאגה, שאגת הדין, וממילא יש יראה.
אבל ראש חודש אלול, מה עניין שאגה אצלו? איזו שאגה יש ביום הזה?
שאגת האלול
אמר מרן רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל: השאגה שיש באלול היא – שימו לב מה קרה לנו בשנה שעברה, תנו דעתכם על כל השאגות של השנה שהייתה. כל הדברים הללו לא קרו במשך השנה, הם קרו בראש השנה שעבר, שאז הכל נכתב.
ממילא שואג האלול ואומר: 'אנשים, אלול הגיע!' – תנצלו, תתרוממו, האפשרות נפתחת למנוע את כל השאגות של שנת תשפ"ז. מי לא יחפוץ לחטוף?
והשאגה הזו נשמעת בכל תחילת שנה, לכל המתחילים, קטנים כגדולים: תנצלו, אל תישארו במקום.
תנצלו, קבלו מלוא חופניים מרבותיכם, מחבריכם, מאלו שמשמיעים לכם.
לשמוע ממי שמבוגר מכם, אין זו זכות יתרה ואין זה 'בונוס'. השמיעה וההאזנה למורי הדרך, הגדולים מכם, ואולי חכמים מכם פחות – אך גדולים מכם בהכרח, היא ההבדל בין הצלחה לבין היפוכה חלילה.
אל תסתכל בקנקן
ומעשה שהיה כך היה. שני בחורים התפלפלו בלימוד בנסיעתם ברכבת, וקיימו בהידור את מצוות 'ובלכתך בדרך'. לא שמו ליבם ליהודי נמוך הקומה, הלבוש במלבוש פשוט, שישב והציץ עליהם; הוא נראה בעיניהם כבעל־בית מזדקן, המהרהר בעיזיו ובתרנגולותיו.
הם המשיכו בפלפולם, שקלו וטרו, בנו וסתרו, ובשלב כלשהו החלו בוויכוח. תחילתו בנחת יחסית, אך כבחורים שסברתם יקרה וחשובה להם, עמד כל אחד והגן על כיוון חשיבתו בעוז.
העסק התלהט, הדיבורים הפכו לצעקות, והצעקות נתגברו לקרב של ממש. כי הרי כך 'לומדים', ורק כך לומדים תורה. מי שסברתו בתורה אינה חשובה לו כדי להילחם עליה בכל עוז, אות היא כי מפיו ולחוץ יצאה, ולא ממעמקי נשמתו ומדקות עיון ליבו.
אין לומר 'מה זה משנה מי צודק'; מי שאינו אכפת לו, אות היא שאין הדבר שלו והתורה צריכה להיות שלנו. ולכן לא היה הקרב הצגה או משובת נעורים, אלא מלחמתה של תורה, בכל הנשמה ובכל החריפות.
בשלב זה התרומם הזקן והתקרב אליהם, וניסה לומר טענה כלשהי להרגעת הרוחות. אך הצעירים הנמהרים הקשיבו לדבריו בחצי אוזן, ולאלתר דחו אותו ואת דבריו בשתי ידיים.
'אתה', אמרו לו בנימת חשיבות, 'עדיין לומד בסגנון של הזקנים של פעם. אנחנו כבר יודעים ללמוד טוב יותר, היום יש שיטה חדשה, אנחנו מעיינים על פי שיטת לימודו של רבי חיים מבריסק. מה לך כי תתערב בראיות של פעם…'
הזקן סבר וקיבל, וחזר למקומו להמשיך בהרהוריו.
הוויכוח נמשך עוד זמן מה, ולאט לאט שככה המריבה עם ליבונה הדק היטב של הסוגיא.
ביזיון נורא
והנה האטה הרכבת את מרוצתה ונכנסה אל התחנה. הבחורים העיפו מבט מחלונות הקרון, וראו המולה של ממש.
קהל עצום ורב נדחק ברציף, כולם נרגשים וממתינים.
מיהרו הבחורים אל הדלת, ועם פתיחת דלתות הקרון קפצו החוצה, מבררים חיש על מה המהומה ולמי ממתינים מאות היהודים שברציף.
'מה, לא שמעתם? רבי חיים מבריסק בא לעירנו, וכולם יצאו לקבל את פניו, אולי לזכות לחזות בזיוו'. לא ייאומן, נתרגשו הבחורים, היינו ברכבת אחת עם רבי חיים בריסקער! אח, לו ידענו – היינו פונים אל הקרון שבו ישב, אולי היינו זוכים להציע לפניו איזו שאלה, או לשמוע מפיו חידוד והלכה.
יחד עם כל המצטופפים נדחקו גם הם לכיוון ימין, היכן שההמולה גברה, ונראה היה כי לשם ירד רבי חיים. נדחקו ונדחפו.
עד מהרה החל המצב להסתדר, וכמין מעגל ענק התהווה, ובמרכזו יושב ונח מעט מטלטולי הדרך גאון הגאונים רשכבה"ג רבי חיים מבריסק זצוק"ל, וכולם חולפים על פניו בזה אחר זה.
בהגיע תורם של הבחורים, נשתוממו ונבהלה נפשם לראות כי רבי חיים מבריסק אינו אלא אותו זקן שישב עמהם בקרון.
אותו זקן שניגש אליהם מיוזמתו לדבר עמם בלימודם – והם דחוהו בבוז…
הזקנים של פעם
לאחר ההתפכחות מן ההלם הבינו כי פגעו ברבן של ישראל, וחובתם לבקש את מחילתו. מצאו את הזמן ואת הפינה, וניגשו בפחד וברעדה לבקש כי יסלח להם על שפגעו בו בנסיעה.
אך רבי חיים הסתכל עליהם והשיב בתוכחה למדנית: 'בי הלא לא פגעתם; אדרבה, בחשיבותי ובחשיבות סגנון הלימוד שלי דיברתם. אתם פגעתם וזלזלתם בכל 'הזקנים שלומדים כמו פעם'… ועל זלזול חמור זה אין ביכולתי למחול, שהרי איני הנפגע…'
המסר בשבילנו: רבים פותחים עתה את שנת הלימודים החדשה, ויש הפותחים אותה במקום חדש ובלתי מוכר. זו ההזדמנות 'לשמוע'.
הכרנו רבים שהתייחסו בביטול לאותו 'משיב', או לאותו ר"מ שאינו נוצץ, או לראש החבורה בכולל ש'מה הוא כבר מחדש…'; היו שאפילו הפריעו מעט למסירת שיעור חלילה.
וכולם, ביום מן הימים, חוששים: אולי עלי לבקש מחילה, שלא נהגתי בו כבוד כראוי? אבל האמת עונה להם בשם אותו ר"מ, אותו משיב, אותו ראש חבורה:
"ממני אין לכם מה לבקש סליחה. אני את מה שהיה לי לחלק חילקתי עם מי שרצה לקבל. מחילה אתם צריכים לבקש מעצמכם – לעצמכם הפסדתם זמן וקנייני נצח, ובשביל זה אין מי שיוכל למחול, שההפסד כבר אינו בר־השבה".
רבים הם הצעירים, כל אחד ושלב צעירותו, החושבים כי חכמתם עומדת להם ואין לרב פלוני מה לחדש להם או לחדד אותם; עולים הם עליו עשרת מונים בלמדנות ובידענות – כך הם סבורים.
אבל המציאות מוכיחה פעם אחר פעם, כי התלמידים שניחנו בכוח השמיעה הם אלו שיצאו טעונים בטעם זקנים. הם גדלו, צמחו, ועלו כפליים על מי שסמך על כשרונותיו ונמנע מלשמוע דברי גדולים ממנו.
לימוד ממי שכבר למד יותר ממך – אפילו אם באמת, כפי שאתה סבור, הוא פחות למדן ומוכשר ממך – עדיין בשמיעה ממנו אתה מספיק פי שניים. אתה חוסך לעצמך זמן יקר מפז; הוא כבר עבר תהליכים, הוא כבר יודע עניינים ולימודים הרבה. קבל ממנו, קצר לעצמך את הדרך, ואת חכמתך העצומה והגדולה רק תקפיץ קדימה.
התלמיד סבור כי הקשבה למגיד שיעור שאינו בעיניו 'מי יודע מה' היא בזבוז זמן. ולא היא, אלא להיפך.
'רוב הדחוקים אמת'
רבי חיים מבריסק, ברצונו לבאר את דברי מרן ה'חתם סופר' כי 'רוב הדחוקים אמת', ביארם במשל:
אדם אחד הניחוהו בחדר סגור וחשוך, ועליו היה לחפש את היציאה.
מישש בידיו והרגיש בידית ובדלת גדולה; פתח אותה בהתרגשות, ונתקע בקיר, שכן היה זה ארון קיר. מישש שוב וחש בדלת נוספת, קטנה יותר; נכנס, והרגיש כי נכנס אל האח.
בא אדם המכיר את החדר, והראה לו דלת קטנה בגג החדר. אמר לו: 'פתח אותה, כי מכאן יוצאים'.
'ואיך זה ייתכן', שאל, 'הרי דלת קטנה כל כך היא ביחס לאחרות…'
אנו – סיים רבי חיים את הסברו, לומדים על ידי חוש המישוש, ומרגישים כי דלת זו שיצאו דרכה הראשונים קטנה ודחוקה היא.
אבל קדמונינו למדו על ידי חוש הראייה, ומי שרואה ודאי מבין כי דלת היציאה היחידה היא הקטנה, הממוקמת בגג החדר.
ומכאן מסר לבני הישיבות המתחילים בימים אלו שנת לימודים נוספת ופורה בסייעתא דשמיא: נצלו את האלול, ואת המשאבים שסביבכם, את מוריכם ורבותיכם, ומובטחת לכם שנה יקרה מפ"ז.