יחד אתי לחמו יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מעניין. מדי פעם הם היו מוציאים מכיסם ספר קטן, ממלמלים בלהט, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים. יום אחד שאלתי את אחד מהם – מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו?

'ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה'. בצעירותו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, גרו הוריו בשכונת 'נחלת צדוק' שבירושלים. באותו בנין דרו גם חלוץ ורעייתו, שרחוקים היו משמירת תורה ומצוות. הרבנית אויערבך דיברה על לבם שישתדלו להתחשב ברגשותיהם ולא לחלל שבת. הם הסכימו, אולם כבר בשבת הראשונה הפרו את הבטחתם. הרבנית שלחה את בנה, רבי שלמה זלמן, שיפעל כחכמתו לסדר את העניין…

בבירור קצר התברר שהללו כלל לא ידעו מה נקרא לחלל שבת, ולתומם חשבו שמותר לכתוב בשבת. תוך כדי הדברים, נתגלגלה השיחה בין בעל הבית לבין הבחור שלמה זלמן, והחלוץ החל לספר על עצמו. אל תסתכל עלי ככה, אני יהודי מאמין! פתח את דבריו, גדלתי בבית רפורמי ולא ידעתי מאומה על יהדות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא. תוך זמן קצר מצאתי עצמי שוכב בתוך שוחה, ויורה ללא הפוגה לעבר קווי האויב.

יחד אתי לחמו יהודים שומרי מצוות, ושמתי לב לדבר מעניין. מדי פעם הם היו מוציאים מכיסם ספר קטן, ממלמלים בלהט, ולאחר מכן נראים הרבה יותר רגועים. יום אחד שאלתי את אחד מהם – מה זה הספר הזה שאתם ממלמלים מתוכו? והלה פתח בהרצאה שלימה על יהדות. הוא דיבר על הקב"ה ועל השגחה פרטית, ועל כך שאיננו כאן במקרה, ושהוא מדבר עם אבא שבשמים ומוצא בכך נוחם.

שעות רבות הרהרתי בדברים, עד שהתחלתי לבכות – מדוע אבי לא למדני כל זאת? וכך תוך כדי שאני יורה לעבר קווי האויב אני פונה לה' ואומר: ריבונו של עולם, אם אתה אכן קיים, אני מתחנן אליך, אנא, תן לי סימן לכך! חשבתי לעצמי איזה דבר יכול להוות סימן, ואמרתי: אם אתה קיים, אנא דאג שאצא מהמלחמה חסרת הפשר הזאת, שיפגע בי כדור בדיוק באצבע כך שלא אוכל לירות יותר, וישחררו אותי מהתופת הזאת!

איך שסיימתי את דברי, הלא יאמן קרה! פגע בי רסיס בדיוק באצבע, ומיד פינו אותי משם ולא חזרתי יותר לשדה הקרב. החלוץ הציג את אצבעו עליה ניכרו סימני החבלה, כאומר אצבע אלוקים היא! באותו רגע גמלה החלטה בלבי – מיד בסיום המלחמה אני הולך ללמוד יהדות ולהכיר את בורא העולם.

כשהסתיימה המלחמה, נותרו לי רק שלושה חודשים כדי להשלים את התואר שלי באגרונומיה. אמרתי לעצמי 'רק אסיים את התואר – ומיד לישיבה'! ואכן, סיימתי את לימודי, אך מה אומר – אותם רגשות קודש שאפפוני אז, אותה התלהבות רוחנית – הצטננה, ושוב כבר לא בער לי ללכת ללמוד יהדות, והנה אתה רואה אותי היום – לא מבין אפילו מה זה חילול שבת…

בזה מבאר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו קול יהודה את הפסוק 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה" וגו' ולכאורה, מדוע הזכירה כאן התורה מלת 'ועתה', שלכאורה מיותרת?

אלא באה התורה להודיע שכל הרוצה ללכת בדרך ה' – עתה הוא הזמן ליראה את ה' ולקיים מצוותיו, ואין לדחות זאת לזמן מאוחר יותר. האדם מחליט להיטיב את דרכיו, אך אז בא לפניו יצר הדחיינות ומשפיע עליו לדחות את החלטתו למועד מאוחר יותר, והוא אומר לעצמו: 'אתחזק אחרי החתונה', 'אקח את עצמי לידיים אחר שאעבור דירה', 'אפתח דף חדש בתחילת השנה הבאה', 'אקבע עתים לתורה אחרי שאצא לפנסיה'.

צורת חשיבה זו מונעת כל תיקון. לכן צריך להחליט ולעשות מיד. כאשר אדם מחליט בתקיפות שמעתה הוא משנה הרגל שלילי זה ולא מחכה עוד דקה נוספת, יצר הרע פורח ונעלם לו (מתוך גליון 'אהלה של תורה').