בבחרותי, מספר הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א – שהיתי בשבת בבית הורי שבטבריה. כשיצאתי בשבת בבוקר מן התפילה בבית כנסת, הבחנתי באחד האנשים שהתפלל אתנו עומד ומשקה את גינתו. הזדעזעתי. יהודי שהתפלל בבית כנסת משקה את הגינה שלו ביום השבת!
יכולתי לצעוק עליו: "שוטה שבעולם! מגיע לך סקילה! אתה מקשה גינה ביום השבת!" אך חס וחלילה! לא כך מוכיחים!
עברתי לידו ואמרתי לו: "שבת שלום! שמחתי לראותך בבית הכנסת!"
הוא חייך והחזיר לי ברכת שבת שלום. ואני המשכתי בעדינות: "אתה יודע, ישנה הלכה בעניין השקיה בשבת… זה דומה לאדם שזורע בשבת".
הוא מיד אמר: "חס וחלילה. אני יודע שאסור לזרוע, אני רק משקה… מסכנים הפרחים, בחום הזה, ארבעים מעלות, הם עלולים להתייבש… אני לא עושה כלום, רק משקה אותם קצת, שלא ימותו"…
הוא דיבר בתמימות כזו, שהוציאה אותי מדעתי… הוא היה בטוח שהוא שומר שבת למהדרין. הרי הוא הולך לבית כנסת, עושה קידוש ואוכל חמין, ורק קצת משקה שלא ימותו הפרחים…
אמרתי לו: "אתה רוצה שהפרחים יחיו ואתה תמות? מה קרה לך? אתה הרי ממית את עצמך!"
היהודי הזמין אותי להיכנס לביתו, להסביר יותר. נכנסתי והתחלתי לדבר איתו. התברר שהוא כלל לא ידע שאסור להשקות. "תאמין לי שלא ידעתי!", הוא התנצל, "אני שומר שבת ולא מדליק אפילו חשמל. לא ידעתי שיש איסור כזה"…
למדנו את ההלכות הללו, והוא כל כך הודה לי. בסופו של דבר הוא הבין שזה אסור, אבל הכל היה מתוך נעימות, ולא בצורה שהייתה גורמת לו להגיב: "אתה לא תאמר לי מה לעשות"… ואיך הגעתי לזה? על ידי שתחילה פניתי אליו וברכתי אותו בברכת 'שבת שלום' באופן מכובד.
כשיודעים איך לדבר אל אותם יהודים רחוקים, ומדברים אליהם מתוך אהבה וכבוד – זוכים לקרבם. אין ספק, שיש הרבה דרכים לתוכחות, אבל אצלנו התוכחות בדרך הזו מתקבלות ומצליחות יותר, משום שהיהודים שאנחנו מתעסקים איתם אינם יהודים כופרים, אלא יהודים שיש להם אמונה רדומה בלב, שרק צריך להעיר אותה. "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה" (שיר השירים ב, ז).
(פחד דוד)