"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה', י"ב)
מסופר על הרידב"ז, רבּה של צפת, רבי יעקב דוד וילובסקי, כי בעודו בחוץ לארץ נפל למשכב וחלה אנושות, עד שנשמתו עלתה השמיימה. כשהובא בפני בית דין של מעלה, ביקש על נפשו שיותירו לו עוד שנות חיים, שהרי עודנו צעיר לימים. שאלוהו: "באיזו זכות תבקש זאת?"
השיב להם: "וכי מה השאלה? כל ימיי עמלתי ויגעתי בתורה, ואף פתחתי במפעל שאך מעטים עסקו בו לפניי: חיבור פירוש מקיף על התלמוד הירושלמי. אומנם קדם לי ה'פני משה', אך אני הרחבתי את היריעה ופתחתי בביאור על מסכתות נוספות, וטרם השלמתי את המלאכה"
דנו בדבר ואמרו לו: "אין זו זכות מספקת כדי להשיבך אל עולם החיים".
לא נרתע הרידב"ז והוסיף: "משפחות רבות של יתומים ואלמנות תלויות בי, ואנוכי מחזיקן ותומך בהן".
שבו ודנו, אך גם הפעם השיבו את פניו ריקם: "עדיין אין בכך כדי להצדיק את חזרתך, לאחר שכבר נסתלקת מן העולם".
אז אמר להם את זכותו האחרונה: "מאז ומעולם אני מקפיד בביתי הקפדה יתרה, שתבשילי השבת יהיו מוכנים ושולחן השבת יהא ערוך כבר ביום חמישי בלילה".
כששמעו זאת, פסקו לו לאלתר: "בזכות זו הוענקו לך עשרים שנות חיים נוספות".
באותן עשרים שנה שקיבל במתנה, עלה הרידב"ז לארץ ישראל, קבע את מושבו בצפת, השלים את פירושו המפואר על הירושלמי, ואף הקים ישיבה גדולה למאה וחמישים תלמידים.
סיבת הדבר
ומדוע זכה לחיים בזכות כבוד השבת דווקא? את המקור לכך אנו מוצאים בפרשת השבוע, עת ניתנות הלוחות השניות. התורה מצווה: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". חז"ל מציינים את ההבדל בין לוחות הראשונות ללוחות השניות: בלוחות הראשונים נאמר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", ואילו כאן נאמר "שָׁמוֹר". אומרים חז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". אך מהי משמעותם הנפרדת של שני הציוויים? במכילתא דרבי ישמעאל נדרשים הפסוקים כך: "'זכור' – מלפניו, 'שמור' – מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקודש".
בלי מצרים
ה'זכור' מתייחס לזמן שלפני השבת; ישנה מצווה לזכור את השבת בכל יום ויום מימות השבוע. לכן אנו אומרים "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", וכך הלאה, כחלק ממצוות עשה של זכירת השבת. ואילו ה'שמור' מתייחס לזמן שלאחריה. משילוב שניהם למדו חז"ל את דין "תוספת שבת", להוסיף לקדושת השבת מזמן החול שלפניה ולאחריה. חכמים אף הפליגו בשכרו של המקיים זאת ואמרו: "כל השומר שבת כהלכתה, נותנין לו נחלה בלי מְצָרִים" – נחלה ללא גבולות.
ה'בן יהוידע' מבאר את דברי הגמרא, המביאה מיד את מאמרו של רבי יוסי: "הלוואי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בציפורי". רש"י מסביר שטבריה, השוכנת בעמק, החשיכה יורדת עליה מוקדם יותר, ואילו ציפורי, היושבת על הר, מחשיכה מאוחר יותר. רבי יוסי התאווה, אם כן, להיות מאותם המקדימים לקבל את השבת כבני טבריה, ומאלה המאחרים להוציאה כבני ציפורי. על רקע זה מסביר ה'בן יהוידע' את פשר ה"נחלה בלי מצרים": "מעיקרו יש גבול ליום השבת, בבואו ובצאתו… ובא זה, והוסיף להרחיב ולקיים את השבת מבלי לתת גבול ליום השבת. על כן במידה כנגד מידה יזכה לנחלה בלי מְצָרִים". אדם המרחיב את גבולות הקודש, זוכה שירחיבו לו את גבולות נחלתו בעולם.
אך היכן הרמז לכך שתוספת שבת מעניקה חיים? יש לנו מקור לזה בדברי ה'פרי מגדים' בסימן רנ"ו: "כל המוסיף מחול על הקודש ומקדים לקבל פני שבת – מוסיפין לו חיים". הרי לנו מקור מפורש: תוספת שבת היא סגולה לתוספת חיים.
עבדות מושלמת
ומכאן עלתה בי התעוררות למחשבה נוספת. הרי קיים הבדל מהותי נוסף בין הלוחות הראשונות לשניות. בלוחות הראשונות, טעם השבת הוא "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" – זכר למעשה בראשית. בלוחות השניות, לעומת זאת, הטעם הוא "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" – זכר ליציאת מצרים. רש"י מבאר שהקב"ה פדה אותנו ממצרים "על מנת כן… שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו". זהו הסבר כללי, אך התורה קושרת זאת באופן מובהק דווקא ל"עשיית יום השבת".
אולי ניתן לומר, בדרך דרש ורמז: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ". ישנם סוגים שונים של מחויבות לעבודה: יש שכיר יום, שעובד משעות קבועות ועד שעות קבועות; ישנו קבלן, המסיים את עבודתו עם השלמת הפרויקט שהוטל עליו. לשניהם יש גבולות, יש "מְצָרִים" לעבודתם. אך לעבד – אין גבולות. אדונו יכול להעירו לפנות בוקר ולשלוח אותו לעבודה גם בשעת לילה מאוחרת. לעבד אין זכות תביעה, אין לו "יום עבודה", אין לו מצרים. הוא נתון לחלוטין לרצון אדונו.
אומר לנו הקדוש ברוך הוא: זכור את מעמדך במצרים. לכל מצווה יש שיעור, יש גבולות. אך בשבת, אני מצווה אותך "זכור ושמור" – לפניו ולאחריו. אני מבקש ממך לגשת למצווה זו כעבד הנאמן לאדונו, מתוך מסירות שאינה יודעת גבול.
המצווה היחידה
ייחודה של השבת מתבטא בכך. לא מצאנו כדבר הזה במצוות אחרות. אדם לא יוכל לומר: "יש מצווה ליטול אתרוג, אם כן אוסיף לו גם קלמנטינה להידור", שכן יעבור בכך על איסור "בל תוסיף". השבת, לעומת זאת, שזמנה מוגדר לכאורה מהשקיעה ועד צאת הכוכבים, ניתנה לנו עם האפשרות להרחיב את גבולותיה. כיצד ייתכן? בכניסתה אם נקדים זה עדיין יום שישי, וביציאתה אם נאחרה זה כבר יום ראשון?!
אלא שהתורה מלמדת אותנו שמהותה של השבת היא היכולת להיזרק אל חיק בורא עולם, להתבטל בפניו כעבד בפני אדונו. אתה חפץ בחיים? אתה מבקש שפע ונחלה ללא מצרים? פרוץ את גבולות הזמן, קבל את השבת כעבד נאמן.
כמה תואמים הדברים לנוסח תפילת שבת בשחרית: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו והעבד נאמן הזה הקנה לו את אותה "כליל תפארת בראשו נתת לו… ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת…" הזכות לשבת היא מכוח אותה רכישה של "עבד נאמן קראת לו"
סגולה נוראה
אספר מעשה נוסף, המובא בקונטרס 'לקראת שבת' מאת ידידי הג"ר זאב רוט שליט"א: הגאון רבי שמחה קפלן זצ"ל, ששימש גם הוא כרבה של צפת, סיפר כי בימי לימודיו בישיבת מיר שבאירופה, ראה בבוקר יום שישי את אחד מבעלי הבתים בעיירה יוצא אל היריד למכור את מרכולתו. אשתו קראה לעברו מהחלון: "יענקל'ה, אל תשכח לשוב מוקדם!". בצהריים, לאחר שחזר הרב קפלן מסדר הלימוד, ראה את אותה אישה עומדת בחלון, וכל כולה דאגה וחרדה. היה זה בקיץ, והשבת נכנסה רק בשעה שמונה או תשע בערב. "רבנית", פנה אליה, "יש עוד זמן רב עד שבת, מדוע את לחוצה כל כך?"
"אני ובעלי חיכינו שנים ארוכות עד שנולד לנו ילד", סיפרה בהתרגשות. "סוף סוף זכינו לחבוק בן, אך שמחתנו לא ארכה; חשנו כי דבר מה אינו כשורה בתינוק הרך. גרנו אז בקראקא, ולאחר בדיקה התגלתה הבשורה המרה: בנינו סובל ממום חמור בלבו. בימינו, ניתוחים כאלה שכיחים, אך אז, ידעו הכל כי ילדים עם מום כזה אינם שורדים מעבר לגיל שנה".
הם פנו לרופא מומחה בקראקא, אשר בדק את הילד ופסק: "לי אין פתרון. ישנו מומחה גדול ממני בווילנא, סעו אליו". הם נסעו לווילנא. גם שם, לאחר בדיקה, אמר להם הרופא: "מצבו אנוש. אין לנו דרך לטפל בו. אוכל לתת לו תרופה שתאריך את חייו בחודשיים-שלושה, לא יותר".
שבורי לב, עשו דרכם מווילנא היישר לראדין, אל ה'חפץ חיים'. "בעלי נכנס לקודש פנימה" סיפרה האישה, "ותיאר בפניו את דברי הרופאים. 'מה אתה רוצה ממני?' אמר לו החפץ חיים. 'וכי מחיה מתים אנוכי?!'
'אבל מה יהיה עם הילד?' התחנן בעלי.
'אינני יודע', השיב החפץ חיים, 'אך ישנה תרופה אחת בדוקה, סגולה לחיים. קבלו על עצמכם להכניס את השבת מוקדם. להתכונן אליה מבעוד יום, ולהמתין לה כפי שממתינים למלך'".
לא אותו הילד
"קיבלנו על עצמנו את הקבלה במקום," המשיכה. "עוד בטרם הגענו מראדין חזרה לקראקא, כבר ראינו שהילד מרגיש טוב יותר. כעבור ימים ספורים הוא נראה ככל התינוקות. הבאנו אותו לרופא המקומי". הרופא בדק את הילד ונדהם. "מה עשה לו המומחה מווילנא?" שאל.
"דבר לא", ענו. "הוא אמר שאין מה לעשות". "כיצד ייתכן, אם כן?" תמה.
"היינו אצל החפץ חיים", סיפרו, "וקיבלנו על עצמנו להכניס שבת מוקדם". הרופא, שהיה יהודי, נתן להם כסף ואמר: "עשו לי טובה, אני רוצה שהרופא מווילנא יראה אותו שוב. סעו על חשבוני".
הם שבו לווילנא. המומחה הגדול בדק את הילד ואמר להם בפליאה: "מה, זהו ילד נוסף? אין לו כל בעיה".
"לא ילד נוסף", השיבו, "זהו אותו הילד".
"זה לא יכול להיות", פסק הרופא בנחרצות. "זהו ילד אחר. אני ראיתי את מצבו במו עיניי, אני המומחה הגדול ביותר באזור. זהו ילד אחר".
"זהו אותו הילד", חזרו ואמרו, "לאחר ברכתו של החפץ חיים והקבלה שקיבלנו על עצמנו בזכות השבת".
"מוסיפין לו חיים"
כך אמר ה'פרי מגדים': "מי שמוסיף מחול על הקודש ומקדים לקבל פני שבת – מוסיפין לו חיים".
אל מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל נכנסה אשה בוכיה וזעקה מקירות ליבה: "אמא לאחד עשר ילדים אני, גילו אצלי מחלה קשה ואני עומדת לפני טיסה לחו"ל לניתוח מסובך, חרדה אני מהניתוח ומעתיד ילדיי…"
ענה לה רבי משה שמואל: "היום יום שישי, בעוד שעות ספורות נכנסת השבת, על השבת נאמר "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". קבלי על עצמך להכניס את השבת מוקדם יותר ותראי ישועות!"
חזרה האשה ושאלה: "ומה יהיה על הטיפולים וכל התופעות שעמם, איך אצליח לגדל את הילדים נורמאליים?"… ורבי משה שמואל חוזר בשלוות הנפש שלו ואומר לה: "השבת היא מקור הברכה, מדוע הנך רוצה ברכה ממני כשאת עומדת בפני מקור כל הברכות, קבלי על עצמך להכניס את השבת חצי שעה קודם לכן ותראי ישועות גדולות".
במוצאי שבת נכנסה שוב להגרמ"ש והביעה את החרדה הגדולה מפני הבאות. אמר לה הגרמ"ש: "לפני הטיסה בוודאי יעשו לך כאן שוב סדרת בדיקות, תבואי שוב לאחר שיעשו את הצילומים החדשים".
ביום שלישי לפני הטיסה ערכו לה בביה"ח שיבא צילומים חוזרים, והרופאים לא האמינו למה שעיניהם רואות, חלקם סברו כי המחלה נעלמה לגמרי, חלק טענו שעדיין יש סימנים למחלה אך הצד השווה שבכולם שהטיסה התבטלה, והיא עברה לנטילת תרופות דרך הפה.
כשנכנסה חזרה לגרמ"ש להודות לו, ענה לה: "לי את מודה? אני לא בעסק, השבת היא מקור הברכה, לא להרפות מהקבלה להכניס את השבת חצי שעה לפני השקיעה והיא מעניקה את החיים."
ומי מאיתנו אינו חפץ באריכות ימים? מי אינו משתוקק לחיים, לנחלה ללא מצרים, לפרנסה טובה ושופעת? כל הברכה טמונה כאן. הזכירה "כי עבד היית" אינה רק עול, אלא גם זכות: הזכות לשרת ללא גבולות, להתמסר ללא מצרים. בואו נקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב, והקדוש ברוך הוא יעניק לנו חיים ארוכים ונחלה בלי מצרים.