סיפר מרן האדמו"ר מתולדות משה שליט"א:
היה זה כאשר נסעתי לחו"ל לפני חתונת אחד מבניי, כשלא היו לי האמצעים לחתונה, והיה זה שבועיים וחצי לפני שמחת החתונה. התפללתי לשם שאראה נפלאות באיסוף סכום כסף מספיק לכל ההוצאות בלי שום טרחא יתירה, משום שאין ביכולתי להתרוצץ ממקום למקום, והזמן שלי מוגבל מאוד.
בעת שהגעתי לעיר ווינה, נכנסתי לבית המדרש דשם ומצא אותי המארח שלי שהינו ראש ישיבה, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, והשאלה הראשונה ששאל אותי היתה, אולי אני רוצה לבוא לאיזו חנוכת הבית הנערכת באחד מבתי העיר? הסתכלתי עליו בפליאה – על מה הוא מדבר? הרי הרגע הגעתי וגם אני פעם ראשונה פה בעיר, ואינני מכיר אף אחד כאן, וזמני מוגבל מאוד…
ברם, נכנסה בי מחשבה כזאת שאולי כוונתו הוא שבעל הבית הוא הינו איש עשיר, ושכדאי לי ללכת שם כדי שיעזור לי אחר כך, וממחשבה למעשה, פניתי ושאלתי אותו האם בעל הבית איש עשיר הוא? וענה לי – לא, הוא בחור בודד. לאור דבריו אלו, עוד יותר לא הבנתי מדוע פנה דווקא אלי בהצעה זו, אך לבסוף הסכמתי ללכת איתי, על אף שלא הבנתי…
כאשר הגענו לביתו של הלה, נוכחתי לראות שאנחנו שם רק ארבעה אנשים ביחד – הרב דשם, ראש הישיבה, הנהג ואני. למדנו שם כמה משניות, טעמנו מעט מזונות ולחיים, ובירכנו את בעל הבית בברכות לרוב.
ויהי למחרת בשעות הבוקר המוקדמות הייתי בביהמ"ד באמצע אמירת תהלים, ואז ראיתי את בעל חנוכת הבית נכנס לביהמ"ד, והרגשתי שמלמעלה דחפו אותי לדבר איתו על ענייניי. ועל אף שלא היה ברצוני להפסיק באמצע אמירת התהילים, גם אמרו לי בפשטות שהוא עני דל ואביון, כך הרגשתי.
תכף ניגשתי אליו, וביקשתי שיבוא לחדר פרטי. סיפרתי לו שאני מחתן בן בעוד שבועיים, ואין לי את האמצעים לכך. ואמרתי לו ששמעתי ממורי ורבי הגה"ק מקאשוי זצ"ל שאמר: איך יכול יהודי להרשות לעצמו לבנות בית חדש בגלות, בו בזמן שהקב"ה אין לו בית? ואמר שיש לזה שתי עצות – לעשות חדר מיוחד להכנסת אורחים, או לעזור למישהו אחר לבנות בית…
סיימתי את דברי ואמרתי לו, אבקש נא ממעלתכם שיבוא לנו לעזרה לבנות בית נאמן בישראל, ולשלם לנו את הוצאות ליל החתונה. הוא שאל אותי, כמה זה עולה? ועניתי לו – בערך עשרים אלף דולר, ואמר לי בתמיהה, מאיפה יש לי סכום גדול כזה?! אני יכול יכול לתת לכם חמישים יורו או מאה לכל היותר, ובזה נסתיימה השיחה בינינו.
משם חזרתי לביהמ"ד, ואחרי חמש דקות רץ הלה אחרי לביהמ"ד, ואמר לי שיש לו איזה רעיון בעבורי, שינסה לדבר עם איזה אדם עשיר על זה, וביקש ממני שאתפלל שיצליח.
בסופו של דבר הסתדרה אותה שיחה, ואותו איש שלח את כל הסכום (!) האמור ישר לבעלי האולם. הפלא הנוסף בסיפור הוא, מה ששמעתי לאחר מכן, שכבר חודשיים לחצו על בעל הבית לקיים את חגיגת חנוכת הבית שלו [משום שהוא אדם בודד, והם חפצו לחזקו בכך], ובכל פעם הוא דחה את זה בתירוץ אחר, ובדיוק באותו היום כשהגעתי לווינה, הוא התקשר לבעל האכסנייה שלי והודיעו שהיום הוא עורך את חנוכת הבית הדחויה.
ענה לו המארח שלי שאי אפשר לעשות היום, משום שמגיע אצלו אורח חשוב מארץ ישראל והוא לא יוכל לבוא, אבל הוא התעקש ולא הסכים לדחות בשום אופן, והפציר בו שיבוא עם האורח…
ועוד, שהרי לא מדובר בסעודה למאות אנשים שלא היה אפשרות לדחותה, אלא בכמה מוזמנים בודדים ובשתיית לחיים, ומדוע התעקש לעשותה דווקא ביום בואי, ולא לדחותה כבקשת המארח שלי ביום יומיים?!
כך זכיתי לראות את יד השם – בלי שום הסבר הגיוני. כאשר הקב"ה מעורב בדבר, כבר לא צריך שום הסבר.
(רפידתו זהב)