סיפר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א:
פעם הגיע לישיבת סלבודקה בחור מפולין שנפשו חשקה ללמוד בשיטתו הייחודית של הסבא.
היה זה בתקופה שבה התנהל סכסוך גבולות בין פולין לליטא ומעברי הגבול בין המדינות היו חסומים, עד כדי סכנת נפשות. אך הבחור לא נתן לקשיים לרפות את ידיו, ובמסירות נפש עבר את הגבול לליטא והגיע לישיבה. עד מהרה נודע הבחור כמתמיד עצום, וגם לעומת מתמידים אחרים הוא היה נחשב מיוחד.
הסבא התפעל ממנו ביותר, וראה בו סמל של בחור שלא פסיק פומיה מגירסא. יום אחד ניגש הסבא לבחור ואמר לו: "עשה עמי חסד, אני רוצה שתקדיש שעה בכל יום ללמוד עם בני". היה זה כבוד גדול לבחור, ואכן הבחור הפלוני נענה לבקשת הסבא ולמד עם בנו.
באחד הימים שב הסבא לביתו בצהרים ואמר לאשתו: הקב"ה זימן לנו את הבחור הפלוני המופלא והינו מתמיד עצום. בקשתי ממנו שילמד עם הבן שלנו והוא הסכים! ואז הפטיר הסבא: "אם הבחור הזה יתארס עם בת מפולין ויצטרכו לנסוע לחתונה, יתכן שאשלח אליה את בננו!".
חלפה שנה והגיעה עת החתונה של אותו בחור ישב הבחור ולמד כדרכו ללא הפוגה, וכשהגיע הזמן נכנס לסבא מסלבודקה להיפרד. הסבא ברכו בכל הברכות שבתורה, ונפרד ממנו לשלום.
הרבנית הכינה עצמה לכך שבעלה ירצה לשלוח לחתונה את בנם כפי שאמר, אך עברו יום, יומיים – והסבא לא הזכיר את הענין במאומה.
כשתאריך הנישואין התקרב, פנתה הרבנית בתמימות אל הסבא ושאלה: "לפני שנה הבעת התפעלות גדולה מהבחור הפלוני, ואמרת שתשלח את בננו לשמחת נישואיו, גם אם לשם כך יהיה צריך להבריח את הגבול, והנה תאריך הנישואין קרב והולך, ואני רואה שאינך מדבר על כך כלל!"
שאל הסבא: "האם אמרתי שאשלח אותו בכל מקרה, או שדבר זה הוא רק בגדר אפשרות?" אמרה הרבנית: "לא אמרת זאת כדבר ודאי אלא רק כאפשרות".
"ברוך השם", אמר הסבא, "אם הייתי אומר שאשלח אותו – הייתי חייב לקיים את הבטחתי, אך אם זה היה היה רק כאפשרות – לא אשלח את בננו לשמחה!"
"מה השתנה?" שאלה הרבנית, השיב הסבא: "כדי להבריח את הגבול, שזה מעשה בלתי חוקי הכרוך בסכנת נפשות, צריך את כוח התורה. כל הזמן סברתי שכח התורה וההתמדה של הבחור יציל אותו וגם את בננו שלומד עמו בחברותא.
אך… באותו יום שהבחור התארס וחבריו ניגשו לומר לו 'מזל טוב', התבוננתי עליו ובחנתי את התנהגותו. בדרך כלל מקובל, שכשבחור מאחל לחברו שהשתדך 'מזל טוב', חברו משיב: 'ברוכים תהיו, אם ירצה השם בקרוב אצלך!' אך אצל הבחור הזה, התגובה היתה שונה: הוא עמד קפוא כקרח, ולא הראה לאף אחד מן הבחורים פנים מסבירות.
יתכן שהוא חשב באותו זמן על איזה מהלך ברשב"א או ב'קצות', אך סוף כל סוף, בחור שאינו מסוגל להחזיר לחברו פנים מסבירות ולברכו בחזרה, אין בכוח התורה לשמור על בננו מסכנת הדרך, ולפיכך אינני מוכן להעמידו בספק סכנת חיים!".
(מתוך גיליון 'רפידתו זהב', ע"פ תולדות הסבא מסלבודקא, נאה דורש)