מי שעשה 'עירוב תחומין' באמצעות הנחת מְזוֹן שתי סעודות במקום שבו הוא רוצה 'לקנות שביתה', ובזמן 'בין השמשות' הוא שוהה במרחק של יותר מ'תחום שבת' ממקום השביתה, דהיינו, שבין מקומו [ארבע אמותיו, ביתו, או עירו] לבין העירוב יש מרחק של יותר מאלפיים אמה – העירוב אינו חל. ונחלקו הפוסקים בנוגע למקרה שבו הוא שוהה בזמן בין השמשות בתוך ה'תחום' של ביתו – יש אומרים ש'קונה שביתה' בביתו, כיון שדעתו של אדם היא שאם לא יחול עירובו במקום שבו רצה לקנות שביתה, יקנה שביתה בביתו. ויש אומרים שאם הניח בעצמו את המזון במקום העירוב, אינו קונה שביתה אף בביתו, ועל כן אינו רשאי לצאת ממקומו בשבת. וניתן להקל כדעה הראשונה.
מי ששהה בזמן 'בין השמשות' של כניסת השבת מחוץ ל'תחום' ביתו, והניח את מְזון העירוב במרחק של יותר מאלפיים אמה משם – ובאופן זה, כאמור, העירוב אינו חל – אינו רשאי לצאת בשבת ממקום זה שבו הוא שוהה, כיון שגילה דעתו כי רצונו 'לקנות שביתה' במקום אחר, ולכן אינו קונה שביתה אף במקום זה. אולם, יש אומרים שאם הניח את מְזון העירוב באמצעות שליח, אזי מכיון שהשליח לא מילא את שליחותו, שהרי הניח את המזון במרחק של יותר מאלפיים אמה, יכול המשלח לטעון "לתקן שלחתיך, ולא לקלקל"; ואין זה נחשב שגילה דעתו כי רצונו לקנות שביתה במקום שבו הניח שליחו את המזון, וממילא קנה שביתה במקום שבו הוא שוהה בזמן בין השמשות. ובשעת הצורך ניתן להקל כדעה זו.
מי ששלח שני אנשים לעשות עבורו 'עירוב תחומין' באמצעות הנחת מְזוֹן שתי סעודות; והאחד הניח את מְזון העירוב בדרום (לדוגמה), והשני הניחו בצפון – הריהו נידון ב'חומרות' של שני העירובים; והיינו, שהוא רשאי ללכת רק במקום שבו מותר לו ללכת על פי ה'תחומים' של שני העירובים. ואם שני העירובים רחוקים ממקומו אלפיים אמה – אינו רשאי לצאת ממקומו. וכן הדין במי שעשה שני עירובי תחומין לשני חלקי השבת, דהיינו שהניח עירוב אחד לכיוון אחד, על מנת שיחוּל בזמן בין השמשות עבור מחציתהּ הראשונה של השבת, והשני לכיוון אחר, שיחול אף הוא בזמן השמשות, עבור מחציתהּ השנייה של השבת – שתחומו נידון לחומרא על פי שני העירובים.
[שו"ע תיא, א, משנ"ב א-ג, וביה"ל ד"ה ונשאר; בו"מ דרשו, 1]
כהן שהרג אדם בשגגה – באֵילו תנאים יכול להמשיך ולברך ברכת כהנים? כהן שמל תינוק ומת – האם הוא כשר לברכת כהנים? ובאֵילו מקרים ניתן לאפשר לכהן חילוני לברך ברכת כהנים?
בהפטרת השבוע, הפטרת 'חזון', נאמר: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם… יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", ודרשו חז"ל: כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. וכך נפסקה הלכה: כהן שהרג אדם בין במזיד ובין בשוגג – נפסל מלברך ברכת כהנים, אף אם שב בתשובה, כיון שהידים שהרגו אינן ראויות לנשיאת כפים. ויש מתירים אם שב בתשובה; וכך פסק הרמ"א. ויש מתירים לשב בתשובה רק במקרה שהרג בשוגג. ואם הנהרג היה חולה אנוש, או שהכהו מכת מוות אך מת רק לאחר זמן – אם היה זה בשוגג, אינו נפסל מלברך. וכן מי שאנסוהו להרוג – יש אומרים שאינו נפסל. ויש שכתב שדין זה הוא דווקא בהורג אדם מישראל, ויש מי שסובר שהוא הדין בהורג גוי. ואם אין עדים שהרג, אלא זוהי שמועה בלבד, אין למונעו מלברך, אך כמובן – אם הוא עצמו יודע שהרג, אינו רשאי לברך. ואם הוא מסופק האם הרג – יש אומרים שנפסל מלברך; אולם, כהן שמל תינוק ומת, כיון שכוונתו לשם מצוה, מסתמכים על ספֵקות שיש בדבר, ואינו נפסל מלברך.
בנוסף לרוצח, גם כהן שהמיר את דתו בין במזיד ובין בשוגג – נפסל מלברך ברכת כהנים אף לאחר ששב בתשובה. ויש אומרים שאם שב בתשובה רשאי לשוב ולברך, וכך פסק הרמ"א. וכן אם עובר כל עבירה שהיא 'להכעיס', דהיינו שאינו עושה כן מחמת תאוותו, אלא כמרידה במלכות שמים חלילה, נפסל מלברך. וכהן הרגיל לחלל שבת בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה אנשים מישראל, או באופן שידע כי הדבר יתפרסם – נפסל מלברך ברכת כהנים. אך במקרה שקיים חשש כי אם לא יאפשרו לו לברך תִּשְׁתַּכַּח הכהונה ממנו ומזרעו – אין למונעו מלברך, ובפרט אם יש כהנים אחרים בבית הכנסת. וכן כשמחלל שבת מחמת דוחק פרנסה וכדומה, ולא מתוך כפירה – ניתן להקל בתנאים מסוימים שלא למונעו מלברך.
[שו"ע קכח, לה-לז; ס"ק קכט-קלד; וביה"ל ד"ה אפילו בשוגג וד"ה אפילו עשה; ביאורים ומוספים דרשו, 133, 135, 138, 140, 141, 142 ו־148]
כיצד 'מכינים' את הבגדים לתשעת הימים? האם צריך לפשוט את בגדי השבת מיד במוצאי שבת חזון?
אסור לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, מלבד בשבת; והאשכנזים מחמירים בכך מראש חודש אב. וכתבו הפוסקים שניתן 'להכין' את הבגדים מראש על ידי לבישתם לזמן מועט, באופן שלא ייחשבו עוד כמכובסים, ונתנו שיעורים שונים לזמן הנדרש – בין חצי שעה ל'כמה שעות'. ונחלקו הפוסקים אם 'הכנה' זו מותרת בשבת חזון, בה מותר ללבוש בגדים מכובסים, ויש שהתירו רק החלפה אחת של הבגדים בלבישת הבוקר. ועוד נחלקו הפוסקים, האם ניקוי כתם בבגד נחשב ככיבוס האסור, ויש שהתיר רק כשהכתם ניכר בבגד. ניקוי בגד בעזרת מטלית לחה מעט אינו נחשב ככיבוס, אולם 'ניקוי יבש' המצוי במכבסות אסור על אף שהוא נעשה ללא מים. צחצוח נעליים ללא הברקתן אינו נחשב ככיבוס, ויש שהתיר אף את הברקתן, ויש שהתיר זאת רק לכבוד שבת, לאלו הנוהגים ללבוש בגדי שבת.
ובנוסף, מראש חודש אב ועד לאחר תשעה באב אסור ללבוש בגדי שבת; והרמ"א כתב שאיסור זה קיים אף בשבת חזון, הסמוכה לתשעה באב, ויש שכתבו שבשבת לובשים בגדי שבת כרגיל, וכן נוהגים כיום ברוב קהילות ישראל, ויש שנהגו ללבוש בגד חול אחד. ולנוהגים ללובשם – יש שהורו שמותר ללובשם בערב שבת בזמן בו רגילים ללובשם תמיד, וכן שאין צורך לפושטם מיד במוצאי השבת, ויש שהורה שאין ללובשם בערב שבת אלא מזמן מנחה קטנה, ויש לפושטם מיד לאחר הבדלה. וכשחלה ברית מילה בתשעת הימים, מותר להורי התינוק, למוהל, לסנדק ולאשה המכניסה את התינוק למקום הברית [קוואטער] ללבוש בגדי שבת, ויש שהתיר גם לאיש המקבל מיד האשה המכניסה, ויש שהתירו זאת לכל הקרובים שאילו חלה הברית ביום אחר היו לובשים בגדי שבת. יש שכתב שגם בחגיגת בר מצוה מותר לחתן המצוות ולהוריו ללבוש בגדי שבת, ויש שהתיר אף להורי ההורים.
[שו"ע תקנא, א ו־ג, משנ"ב ד ו־ו, ושעה"צ ג; בו"מ דרשו, 4, 5, 8, 9, 38 ו־40]