"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (דברים א', א')
מספרים תלמידיו של מרן הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל, מראשי ישיבת 'פורת יוסף', שהיה מגיע תמיד בזמן לישיבה. לפעמים היה מגיע כמה דקות מוקדם יותר, ואז לא נכנס מיד לחדר השיעורים, כי אם יראו אותו התלמידים בהיכנסם, יחשבו שאיחרו, ויצטערו.
בדומה לכך סיפר תלמיד, שגם כאשר כבר נכנס לחדר השיעורים, לא היה מתיישב בכיסאו עד הזמן, והסביר: שלא יטעו הבחורים לחשוב שאיחרו, ומשום כך יתביישו להיכנס לשיעור כשהרב כבר בפנים.
בתקופה שהייתה אמו של רבנו, חולה, היה מטפל בה במסירות, ומשום כך איחר לפעמים לשיעור. כאשר עברה לבית אבות בתלפיות, הקפיד לבקרה כל יום לפני השיעור ואחרי השיעור! לשם כך נאלץ ללכת ברגל עד למחנה יהודה, שם עלה על אוטובוס לתלפיות.
למרות השתדלותו נאלץ לפעמים לאחר. ביום כזה נזהר רבנו שלא להעיר לתלמידים על איחורים. כששאלו אותו על כך, ענה בפשטות: "איך אני יכול להעיר על איחורים בעוד אני מאחר?" והיו כולם מתפלאים על תשובתו: הרי הוא אנוס, ומדוע לא יעיר למזידים?! אין זאת כי אם נקיות הנפש…
זקן מבוסס בשלג…
בוקר לבן וצח מתמיד האיר על ירושלים, עיר הקודש. שקט ברחובות. ההמולה הרגילה אינה נשמעת, רק קול מצהלות הילדים המשתובבים בשלג ואימותיהם המסורות הקוראות להם לשוב הביתה. והנה בקצה הרחוב נראה זקן כפוף, עטוף מפני הצינה, והוא מדדה ומבוסס בשלג. זהו רבנו ולא אחר. הוא צועד לישיבה! שם מחכים לו תלמידים מקשיבים – מבקשים, החפצים לשמוע ולעסוק בדברי תורה. גם היום, דווקא היום! יש מחכמי הישיבה הגרים במרחק גדול מן הישיבה והם אנוסים מלהגיע, אולם הוא יכול. אמנם בקושי גדול, אבל הוא בא.
כבר המליצו על רבנו שקיים בעצמו "בבית אלקים נהלך ברג"ש" – ראשי תיבות: ברד רוח גשם שלג. בכל המצבים לא נמנע מלבוא אל בית ה'.
מן העניין לציין כאן את דברי הירושלמי במסכת מגילה (יב): מעשה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד, ולאלו התינוקות שנכנסו עשו החכמים סימן לזכרם, כי ידעו שעתידם לגדולות, ואכן, עמדו כולם "בני אדם גדולים", עיין שם.
ייסורים של אהבה
ידועה ומפורסמת גבורתו הנוראה: בארבע שנותיו האחרונות היה מטופל במחלקה ההמטולוגית בבית החולים. גופו היה חלש מאוד, ובמיוחד בשנתו האחרונה. עם זאת הגביר את רוחו האיתנה על גופו המיוסר, התגבר כארי ובא לשיעור כמעט מדי יום ביומו. ייסורים כאלה שאינם מבטלים תורה – ייסורים של אהבה הם. וכך העיד עליו ראש הישיבה הגאון רבי משה צדקה: "כמעט ולא הורגש בישיבה שהרב חולה"…
סיפר מקורבו רבי יצחק כהן: פעם יצאנו מטיפול בקופת חולים. היה זה בתקופה הקשה ביותר בזמן מחלתו, והרב ביקש לחזור לישיבה. ידענו את חולשתו העצומה, למרות שנזהר לא להביע שום סימן כאב. ביקשנו שלכל הפחות יאכל משהו לקיים את גופו. קנינו לו במכולת עוגה קטנה ו'אשל' והפצרנו בו שיאכל. אמרנו לו: "נתעכב מעט עד שהרב יאכל משהו". והוא ענה: "לא, לא, אני אוכל בדרך, שלא נאחר בחצי דקה!"
פעם הגיע רבנו אל הישיבה למסור את השיעור הקבוע, היה זה דקות אחדות לאחר שעבר עקירת שן מייסרת. במשך כל השיעור שתת דם מפיו והוא הספיגו במטפחת, אבל על השיעור לא ויתר!
סנדקאות בתנאי
הכל רצים אחר סנדקאות, חפצים הם להיות כמזבח שמקטירים עליו קטורת. ובל נשכח את ההבטחה לעשירות… יודעי חן חומדים מצווה נדירה ויקרה זו לרוב מעלתה, וחכמים מתאווים להתעשר בזכותה בפריה ורביה בתורה.
רבנו, כמו כולם, נענה בשמחה להזמנות תלמידיו ומקורביו לשמש סנדק לבניהם, כמובן לאחר שכיבדו את הוריהם בסנדקאות, אבל תנאי אחד הציב: לא על חשבון השיעור בישיבה! גם כאשר הפצירו בו ושכנעו אותו בנימוקים שונים – הוא באחת: לא על חשבון השיעור! היה זה מחשיבות הנחלת התורה לתלמידים – שהיא מעל הכל! אבל לא זו בלבד: סדר ואחריות חייבים להיות, ואם כעת זהו הזמן הקבוע לשיעור – אין משנים.
לא רק על זמן השיעור בישיבה הקפיד, גם על זמני שיעוריו לבעלי בתים שמר מכל משמר. כך, למשל, לשמחות בערבים היה יוצא רק לאחר שיעורו הקבוע בבית הכנסת "שמש צדקה".
סיפר ראש הישיבה הגאון רבי משה צדקה: "רבנו נתייחד בהקפדתו על הזמנים ועל סדרי הישיבה בכל המצבים. ראו עליו מסירות מיוחדת לתלמידים. תמיד היה נשאר לתפילת מנחה בישיבה יחד עם התלמידים אפילו כשהיו לו סידורים דחופים, ותמיד היה נשאר כמה דקות אחרי תפילת מנחה. ברור היה שלא עשה זאת כדי לצאת ידי חובה, אלא הראה אחריות ודוגמא אישית כמה מייקר הוא את סדרי הישיבה".
אף לאמירת התהילים בצוותא עם התלמידים בכל ערב ראש חודש התייחס רבנו כמו אל אחד מסדרי הישיבה. מעולם לא חסר ואף פעם לא איחר, ללא התחמקויות או תירוצים. דבר זה השריש אצל תלמידיו הצעירים את חשיבות העמידה בסדרים בכלל, ובסדרי הישיבה בפרט. הם ראו מול עיניהם דוגמא חיה למתמיד וגדול בתורה, העושה כל דבר בזמנו.
זה שפינה זמן להתמדה
לא רק סדרי הישיבה היו חשובים בעיניו, אלא כל היום היה מתוכנן ומחושב. כבר מאז היותו בחור צעיר סיגל לעצמו הנהגה זו. התכנון והסדר יחד עם אהבת התורה והרצון להתמיד גרמו לו לניצול מלא של שעות היממה, כך הגיע לשמונה עשרה שעות לימוד תורה בכל יום חול! אפילו בשבת הקדיש שבע שעות רצופות ללימוד!
בהכירו בערך הזמן, היה משתדל ומחנך גם את תלמידיו להקפדה על הזמנים. קיים בהם מצוות "הוכח תוכיח" ו"זרוק מרה בתלמידים", אך הכל מתוך שמירה על כבודם, כמליצה הידועה: "בשפה ברורה" "ובנעימה"…
בחור אחד עלה על יצועו בשעה מאוחרת, ובשיעור שלמחרת היה עייף וראשו צנח בלאות פעם אחר פעם. גער בו רבנו בחיבה: "בשמונה עשרה משתחווים רק ארבע פעמים, אסור יותר!"…
אחד מהתלמידים היה מאחר כרוני. פעם שאיחר לשיעור, עצר אותו רבנו וגער: "די, הגזמת! אתה מאחר יותר מדי! לך למשגיח!" הבחור התחיל לתרץ את עצמו, שאיחר משום שהיה "חפץ חשוד" בדרך… רבנו בחוכמתו התעניין עד פרטי פרטים ובסבלנות מרובה איך סגרו את הכביש, האם הגיעה משטרה, כמה זמן נמשך האירוע והכל ברוב הקשבה מבלי להעיר ולו מילה! כשסיים, הורה לו להיכנס לשיעור, והפטיר: "רק שאתה לא תהיה חפץ חשוד"…
ברכה אחרונה
פעם לא הגיעו מספר בחורים לשיעור והיה בדבר רפיון גדול. היטב חרה הדבר לרבנו. הוא תיאר לעצמו שלארוחת הצהריים הם כן יגיעו. מה עשה? בא מלוא קומתו אל חדר האוכל של הישיבה, נכנס לתוכו ואיש כברכתו בירך אותם: "בתיאבון, בתיאבון"…
בהמשך מצא לנכון להסביר: "הנה, כיום בעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו קרבנות. פעם אדם היה חוטא – מקריב קרבן ומתכפר לו. אלה חושבים ששולחנו של אדם מכפר לו – לא באו לשיעור ובאים לאכול; חושבים שהתכפר להם"…
כאשר הבחין בתלמידים המתחמקים מתוכחתו, התבטא: "אדם אחד אכל בשר ושתה יין בתשעה באב. אמרו לו: 'לכל הפחות, תברך ברכה אחרונה'… כך אני אומר לבחורים, שלא היו היום בלימוד ובאו רק לאכול: לפחות תברכו ברכה אחרונה"…
היה בחור שנעדר זמן רב משיעורי רבנו. כשהגיע סוף סוף, שאל אותו רבנו: "הבאת עולת ראיה?"…
ידעו התלמידים שהסדר והשמירה על הזמנים בנפשו, וההערות השנונות שלו באות להוכיחם בטוב טעם מתוך אהבה גדולה. ראו הם ברבנו דוגמא אישית מופלאה לקביעות ולאחריות, לכן קיבלו את הדברים ושיפרו את הנהגתם.
('גאון הענווה')