סיפר הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א:
הרה״ג רבי אברהם משה פכטר שליט״א, ראש כולל "ישיבת אברכים מדרש אליהו" באלעד, סיפר כי בראשית דרכו, כשהחל לצאת למסעות בחו״ל כדי לזכות את נדיבי העם שבגולה לזכות החזקת התורה, עדיין לא היה בקי מספיק בשפת האידיש, ועל אחת כמה וכמה שלא בשפה האנגלית. משום כך התלווה אליו עסקן ותיק, שסייע לו בכל ענייני המסע ושימש גם כמתורגמן.
באחת מנסיעותיו קבע לו אותו עסקן פגישה עם אחד מעשירי העם. הנגיד לא ידע לשון הקודש, והרב פכטר לא הכיר את שפתו, והעסקן תיווך בין השניים. לאחר שהעשיר שמע על מפעלות הכולל ועל מאות האברכים השוקדים על תלמודם, אמר כי ברצונו לתרום "טויזנט דולר".
אלא שכאן אירעה אי-הבנה משעשעת. רבי אברהם משה, שלא שלט עדיין בשפה, היה בטוח כי המילה "טויזנט" פירושה… מאה. הוא סבר שהעשיר מציע תרומה של מאה דולר בלבד, ולכן השיב בנימוס אך בתקיפות, שסכום כזה אינו הולם כלל נדיב במעמדו, ובוודאי יוכל להגדיל את תרומתו לכולל האברכים הגדול והחשוב.
העשיר התרשם מן הדברים והעלה מיד את התחייבותו ל״צוויי טויזנט דולר". אלא שהרב פכטר, שהיה משוכנע שמדובר במאתיים דולר בלבד, המשיך לטעון שגם סכום זה עדיין אינו מתאים. העשיר הוסיף והעלה לשלושת אלפים דולר, אחר כך לארבעת אלפים, והרב פכטר – שעדיין היה בטוח שמדובר בשלוש מאות וארבע מאות דולר – לא ויתר והמשיך לבקש. לבסוף חייך הנגיד, נטל את פנקס ההמחאות, כתב המחאה על סך חמשת אלפים דולר, מסר אותה לרב פכטר בחביבות, והשניים נפרדו בברכות לבביות.
כאשר יצאו מהבית, פנה הרב פכטר אל העסקן שליווה אותו ואמר באכזבה: "ציפיתי ליותר. אמנם בסופו של דבר נתן חמש מאות דולר, אך עבור כולל גדול אין זה סכום משמעותי כל כך…"
העסקן הביט בו בתמיהה ואמר: "הרב, נדמה לי שנפלה כאן טעות. הוא לא התחייב לחמש מאות דולר, אלא לחמשת אלפים דולר. טויזנט פירושו אלף, לא מאה…"
הרב פכטר הוציא את ההמחאה מכיסו, הביט בה, ולפתע התבררה לו גודל הטעות. באותו רגע הבין עד כמה השתלמה דווקא אי-ידיעת השפה. אילו היה יודע מלכתחילה ש״טויזנט" פירושו אלף דולר, היה ודאי מודה לעשיר בהתלהבות על תרומתו הנדיבה, ולא היה מעלה על דעתו לבקש ממנו להוסיף שוב ושוב. דווקא הטעות היא שגרמה לכך שהתרומה גדלה פי חמישה.
פעמים שאדם סבור כי חסרונו הוא שמעכב אותו, וכי אילו היה מוכשר יותר, מנוסה יותר או בקי יותר, היה מצליח יותר. אולם לא אחת מתברר, לאחר מעשה, שדווקא אותו חיסרון שנראה בעיניו כמכשול היה שליח ההשגחה העליונה להביא לו ברכה מרובה, הרבה מעבר למה שהיה משיג אילו פעל על פי חשבונותיו שלו.
(מתוך מאמר ב'יתד נאמן')