משפתח רבינו את הדלת, פנה לר"מ בנימה של תוכחה: "עליך לדעת, כי רבע השעה הזו משבשת לי את סדר יומי המתוכנן בקפדנות". הר"מ שפיקח היה, פנה מיד לסוב לאחוריו והודה לרבינו באמרו כי מתכוננים הם לשוב תיכף לירושלים. התפלא רבינו: "הן טרם בחנתי את התלמידים"

"אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף" (במדבר ל"א, כ"ב)

מעשה היה, בעת שארגנו בישיבה מסיבת מלווה מלכה לטובת הישיבה. כמנהגם בכל אירוע, נכנסו גם עתה המנהלים לרבינו ושיתפוהו בתכנית המפורטת, תוך שהם מציגים בפניו גם את המזכרת שתחולק לאורחים בתום הערב. סט משנה ברורה מנוקד בפורמט כיס. למראה הספרים התחייך רבינו והגיב, כי זה מידי קטן עבורו וקשה לו לקרוא בזה. הרהיב מישהו מהם ושאל האם לפוסק הדור שנהירין לו כל שבילי ההלכה יש עדיין צורך במשנה ברורה? התחייך רבינו והשיב: "אכן כן, אך אני עדיין חוזר ומשנן הכל כמו בחור צעיר"…

רבינו היה מעודד גם את תלמידיו לחזור ולשנן את תלמודם עוד ועוד. סיפר אחד מהם, כי פעם נבחן אצל רבינו על כמה מסכתות בש"ס. רבינו היה שבע רצון מידיעותיו של תלמידו, על כן הוסיף ושאלו לחידודא – כיצד תרגם רש"י ללע"ז את המילה 'יעל' במסכת ראש השנה. התלמיד ידע להשיב גם על זאת לשמחת רבינו, אך הוא הרהיב עוז ושאל האם אכן יש צורך לדעת גם את כל מילות הלע"ז של רש"י. קרנו פניו של רבינו והוא ענה: "בוודאי שאין צורך לדעת זאת. אבל יש לשנן כל כך הרבה את הגמרא עם הרש"י, עד שמילות הלע"ז תיכנסנה אף הן לראש מבלי משים"…

מעלת וייקרת הזמן

כל דקה היתה מחושבת ומדודה אצלו עד להפליא. לא היה אצלו מושג של זמן שיורד לטמיון או שניות המבוזבזות לבטלה. גם כאשר היה מדבר עם אי מי בלימוד או כאשר היה עונה לשואליו בהלכה, תיכף משסיים את מענהו, שוב צולל היה באחת אל מעמקי תלמודו, אף בטרם היה סיפק בידי בן שיחו להיפרד ממנו לשלום.

מעשה בר"מ חשוב מישיבה מסוימת בירושלים, שהגיע פעם עם תלמידיו לבני ברק על מנת שיבחנו על תלמודם אצל רבינו, כאות הוקרה על השתדלותם בלימודיהם. בנסיבות הדרכים שהיו עמוסות אותה שעה, איחרו התלמידים עם רבם, ודפקו על דלת ביתו של רבינו כרבע שעה לאחר המועד שסוכם מראש.

משפתח רבינו את הדלת, פנה לר"מ בנימה של תוכחה: "עליך לדעת, כי רבע השעה הזו משבשת לי את סדר יומי המתוכנן בקפדנות". הר"מ שפיקח היה, פנה מיד לסוב לאחוריו והודה לרבינו באמרו כי מתכוננים הם לשוב תיכף לירושלים. התפלא רבינו: "הן טרם בחנתי את התלמידים". הסביר לו הר"מ: "הלוא כל מטרתי בהבאת התלמידים הנה, הייתה למען יראו גדול בישראל וילמדו מהנהגתו, ומה לנו אפוא שיעור מאלף יותר משראינו זה עתה – עד כמה יקרה היא 'רבע שעה' בעיניו של גדול הדור?…".

העיקר שלא לבטל את הזמן

מרבה היה רבינו לחזור על דברים שנהג רבו הגה"ק רבי שימעו'לי מזעליחוב זצוק"ל, להשמיע לעיתים תכופות: "למען ה', אל תבטלו ואל תשרפו את זמנכם היקר. אם יש ימים בהם קשה אולי ללמוד בעיון, למדו נא גמרא עם רש"י. אם גם לימוד זה יקשה בעיניכם, אפשר ללמוד 'עין יעקב', או אפילו ספרי מוסר, העיקר שלא לילך בטל ולבטל את הזמן"…

פעם ציטט באחת מדרשותיו את הביטוי האמריקאי הידוע "טיים איז מאני" [-זמן הוא כסף], ואמר כי בניגוד לגויים המתכוונים לכך שמהזמן ניתן לייצר כסף, הרי שאנו אומרים כי "זמן הוא זהב" דהיינו שהזמן הוא זהב ממש. ואפילו עוד בטרם יצרו ממנו דבר מה. והוסיף רבינו וביאר: "ואין כוונתי לזהב מתכתי וגשמי, כי אם לדברי תורה עליהם נאמר 'הנחמדים מזהב ומפז רב' ואם כן כל רגע שווה הרבה יותר מזהב".

במכתב לתלמיד כותב רבינו מילים כדרבנות אודות יקרת הזמן: "עוד יסוד גדול הוא שמירת הזמן, כי הזמן הוא הכי יקר שיש לאדם, ואוי לו לאדם המאבד זמנו, לכן פשוט שצריך סדר היום מסודר מהשכמת הבוקר עד שעת שכיבה". ומוסיף רבינו מנהמת לבו: "והרבה נפשות יקרות נאבדו במרוצת הדורות מחמת חסרון חינוך לשמירת הזמן…".

את הפסוק הנאמר בהלל השלם 'אהבתי כי ישמע… את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי ובימי אקרא', מפרש היה רבינו, כי הבכי והתחנונים לפני הקב"ה הם על כך ש'בימי אקרא', על כי בזבזתי את ימי בהבל וריק לבטלה ועל כי לא ניצלתים כראוי.

חביב היה עליו המעשה עם שאר בשרו, הר"ר אברהם בהר"ר שלמה שרייבר ז"ל, מצאצאי החתם סופר זי"ע שהתגורר בלונדון, אשר התעסק ביהלומים ונחשב לנגיד ובעל בעמיו. דרכו היתה לפתוח את היום בכמה שעות לימוד, ואז לקראת הצהריים יוצא היה לבית מסחרו בו שהה כשלוש שעות, ושוב היה חוזר לבית המדרש בו ישב עד הלילה.

אירע פעם שהוא התעניין אצל אברך אחד מתושבי המקום אודות פרנסתו. נענה האברך ואמר כי 'תורתו אומנתו' וכי הוא לומד בכולל. שאלו ר' אברהם: וכמה שעות הנך לומד בכולל? ענה האברך כי סדרי הכולל הינם שמונה שעות. התפלא כנגדו ר' אברהם ותמה: וכי משמונה שעות של לימוד נקראים כמי ש'תורתו אומנותו'? הן אנכי לומד בין עשר לשתיים עשרה שעות מידי יום, ועדיין אני נקרא 'בעל-הבית'…

לנצל את הזמן

נשאל פעם רבינו, הכיצד מספיק הוא כל כך הרבה: לכתוב תשובות בהלכה, להכין שיעורים בכמה מקצועות בתורה, להרביץ תורה מספר פעמים ביום, לפסוק לשואלים בבית הוראה, להתעסק בצרכי ציבור ועוד? השיב רבינו כי הוא מקפיד מאוד על שני דברים. האחד, להיות מסודר ועקבי בעתותיו – כל תחום ונושא שהוא מתעסק קצוב בזמן ואין לחרוג ממנו. דבר נוסף הוא, ריכוז מוחלט – להתרכז בכל דבר שהוא עסוק בו, ולא להתעסק במחשבה עם נושאים אחרים.

בערוב ימיו, משנעשתה קשה עליו מלאכת הכתיבה, התבטא כי ממעט הוא לפסוק תשובות ולהעלותן על הכתב כפי שנהג רוב ימי חייו, מכיוון ואת הזמן שגוזלת לו הכתיבה, מעדיף הוא לנצל לחזרה ושינון או להרבצת תורה.

לרגעים תבחננו

הזריזות והדייקנות שתי התכונות הבולטות שאפיינו את רבינו, היו תולדה ישירה מאהבת התורה הלוהטת שפיעמה בו.

את יומו היה פותח מבעוד לילה. כפי שכבר סופר, דואב היה לבו, כראותו בשעה 9 בבוקר אברכים הפוסעים עם הטלית והתפילין וממהרים לבית התפילה. פעם אמר בכאב לאחד ממקורביו: "מאות אברכים יכלו לצמוח מורי הוראות בישראל, והסיבה שאינם כאלו היא מחמת שהם מבלבלים עתותיהם. שמים לילותיהם לימים, וימיהם לילות… מעולם לא אירע שאיחר, לא לתפילה ואף לא לשיעור. לכל היותר יכול היה להקדים מעט ולהיכנס דקה או שתיים קודם תלמידי הישיבה, והיה אוזר את כל כוחותיו בכדי להופיע בדיוק בזמן וכהרגלו מימים ימימה.

סדר יומו היה מתוכנן ומנוצל עד להפליא. עם שובו לביתו מן התפילה בסביבות השעה 8:20, היה נוטל לידו את כל דברי הדואר שהגיעו במהלך הלילה, עובר עליהם ביעף בעומדו על רגליו, ממיין את המכתבים החשובים שדרשו את טיפולו, ופונה תיכף לשיעוריו הקבועים, לא לפני שהשיב לשאלות שהמתינו להכרעתו. את השאלות ביקש רבינו שיכניסו בשעה זו, לבל יפריעוהו בשעת לימודו. מאוחר יותר היה סועד את לבו בפת שחרית, כשהסעודה הקצרה, כולל ברכת המזון במתינות, לא ארכה יותר מדקות ספורות.

סיפר אחד מתלמידיו, שפעם לימד רבינו בשיעורו את ההלכה שאסור לרוץ בעת שיוצאים מבית הכנסת. לאחר השיעור, סיפר רבינו לסובביו על עצמו, כי הוא נוהג לרוץ לאחר התפילה לביתו, למרות שהוא סועד אז בביתו פת שחרית, משום שהוא מזדרז באכילתו מאוד ואחר כך מתיישב הוא ללמוד, אם כן דינו כמי שרץ לבית המדרש. והוסיף רבינו בחיוך, כי בדק וחישב את רגעיו אלו בשעות הבוקר, ומצא כי ריצתו זו מוסיפה לו עוד דקת לימוד שלמה. אלו היו מחשבותיו בימי זקנותו, כשגילו כבר נשק לקראת התשעים.

('אבי ההוראה')