הרב עמרם בינעט
פרשתנו מתחילה בנושא של נדרים, הקיום וההתרה שלהם, וחומרת העוון של מי שנכשל בהם חלילה. אנחנו גם יודעים שחז"ל הקדושים התייחסו למי שנודר כאילו בנה במה חלילה, והמקיים את הנדר כאילו הקריב קרבן על אותה במה רח"ל, וכבר אמרו חז"ל "טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר", וזאת מעלה גדולה יותר אפילו ממי שנודר ומשלם את נדרו במלואו.
עם זאת, באותה נשימה מלמדים אותנו חז"ל שיש מושג של נדרי זירוז, ושל 'נשבעין לקיים את המצוות', כמו שאמר דוד המלך ע"ה "נשבעתי ואקיימה", והדברים ידועים.
ברשות הקוראים הנכבדים, אני רוצה לעמוד על משמעות הביטוי שאמרה התורה "לאסור איסר על נפשה". לכאורה מדובר בכפל לשון, אם לאסור למה איסר ואם איסר למה לאסור? יכולנו לומר "לאסור על נפשה", או "לעשות איסר על נפשה", ובכך היינו מבינים את אותה המשמעות מהפסוק.
עוד יש לדקדק, מה עניין הסמיכות של פרשת נדרים לפרשת מדין שבה נאמר "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", הלא דבר הוא, ונציין את דברי ה'ספרי' שמבאר את הלשון "וימסרו", ואומר שאותם אלף אנשים מכל מטה מסרו את עצמם על קדושת השם, להצלת עם ישראל, ואיך נוגע הדברים לפרשת נדרים הסמוכה לה.
חיבור לקהילה
אני אספר כאן דבר נפלא ששמעתי מחבר טוב שמשמש כגבאי בבית כנסת מסוים במקום כלשהו בארץ, ואני חושב שהסיפור הזה שופך אור על העניין, לפחות באופן חלקי.
בית הכנסת שלנו, הוא בית כנסת שלא חסר בו כלום, סיפר לי הגבאי. יש לנו בקהילה יהודי חברה'מן אמיתי, שהצליח לרתום לטובת בית הכנסת גביר גדול מארה"ב, שמממן את כל מה שצריך. הוא לא שופך כסף מיותר על בית הכנסת, ואין פה איזה שפע עצום שלא רואים במקומות אחרים, בסך הכל זה בית כנסת ככל בתי הכנסת פחות או יותר, עם ניקיון פעמיים בשבוע, שולחנות וספסלים תקינים, אוצר ספרים נחמד שמספיק ל-98 אחוז מהלומדים, יש מזגנים תקינים וחדר קפה שמתפקד כראוי.
כל זה, בלי שנצטרך להתאמץ ולגייס כספים. מתפללי בית הכנסת אפילו לא נדרשו לתת הוראת קבע או לתרום סעודת שלישית. כל ההוצאות הבסיסיות ממונות על ידי אותו גביר אמריקאי ואפילו קצת מעבר לבסיס ההכרחי.
אבל מה? משהו היה חסר לנו. לא היה חיבור של האנשים למקום. זה היה מעין 'תחנה מרכזית', אנשים באים, מתפללים הולכים. אם מישהו מחפש פינה שקטה ללמוד הוא בא לבית המדרש שלנו, אבל אם זה קצת רחוק לו ויש לו עכשיו מקום אחר, קרוב יותר, הוא הולך לשם.
אני הרגשתי את זה במיוחד בחתונות. כגבאי שנותן את הנשמה למקום, מאוד חרה לי הדבר שכשאנשים מבית הכנסת חיתנו בן או בת, כמעט אף אחד מהמתפללים האחרים לא הגיע לחתונה. אם זה היה באולם קרוב, היו קופצים להגיד מזל טוב לכמה דקות ונעלמים, אם זה היה בעיר אחרת, אף אחד לא הגיע.
היה חסר לנו דבק שיחבר בין המתפללים, וכמה שניסיתי לייצר דבק כזה ולארגן 'חבורות' שישבו ביחד, שום דבר לא עבד.
פשר התעלומה
כך נמשך הדבר במשך שנים, עד שביום מן הימים יצא לי לשבת באוטובוס ליד אחד המשפיעים המפורסמים בדור, יהודי חכם מאוד ומלא תוכן. בהחלטה של רגע החלטתי להיוועץ בו, ושאלתי אותו מה עושים כדי לחבר בין המתפללים, איפה קונים את הדבק הזה שהופך אותם ממתפללים ל'חברי קהילה'?
המשפיע הנודע הסתכל עלי בתימהון ואמר לי: "מה? אין אצלכם הוראות קבע בבית הכנסת? אנשים לא תורמים כלום?".
לא הבנתי מאיפה הוא יודע, אמרתי לו שאין לנו צורך בהוראות קבע. יש לנו ספונסר אמריקאי שמממן את הכל.
"אתה צריך להבין דבר אחד", הוא אמר לי, "הקב"ה העמיד את עולם התורה בצורה כזאת שצריכים לתמוך ולממן בכסף, אתה יודע למה? כי זה מה שיוצר חיבור. אדם שנותן למען מטרה, מתחבר אליה ואוהב אותה. בלי נתינה אין אהבה! אם אתה רוצה להדביק בין כל מתפללי בית הכנסת שלך, תתחיל לגבות מהם הוראת קבע, ולא סכום של שלושים שקלים בחודש, סכום שהם ירגישו! תתחיל מ-200 שקלים, תשתדל שבעלי היכולת יתנו יותר, ומי שאתה יודע שזה קשה לו מאוד, תעשה לו הנחה, אבל שכל אחד ייתן סכום שהוא מרגיש אותו, ואני מבטיח לך שאתה תראה את השינוי הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב…".
עשיתי כדבריו, מספר אותו חבר, והתוצאות היו לעילא ולעילא. לא יאומן כי יסופר, אחרי חצי שנה, כשאחד מחברי הקהילה חיתן בן בעיר אחרת, כבר קבעו מראש מתי מגיעים והוא שמר לנו במיוחד מספר נכבד של מקומות ישיבה, החברים ישבו בחתונה פרק זמן נכבד מאוד והיה מעגל גדול של מתפללי בית הכנסת. וכל כך למה, כי אנשים שנותנים למקום, מחוברים אליו, וכשהם מחוברים למקום הם גם מתחברים עם אנשים אחרים שמחוברים אליו. כך נוצרת קהילה! על ידי נתינה!!!
אולי אפשר על ידי זה להסביר את הסמיכות בין פרשת נדרים למלחמת מדין. גם בפרשת נדרים האדם מוסר משהו מעצמו, מקדש את עצמו במותר לו למען שמו יתברך. גם במלחמת מדין אנשים מסרו את עצמם להצלת ישראל. שניהם — הנותן הוראת קבע מרצונו, והנודר שאוסר על עצמו את המותר לו — נותנים דבר שאינם חייבים בו, ומתוך הנתינה הזו נולד החיבור. החלק הזה של לתת משהו שאתה אפילו לא חייב, להקריב למען המטרה, זה מה שמחבר בין שתי הפרשות האלו.
לבחור מחדש
לפני תקופה הייתי בשבת קודש במירון, התאחרתי באחד הצימרים במושב ונהנינו משילוב נפלא של רוחניות טהורה עם עונג שבת שאין למעלה הימנו.
באותו מתחם התארחה משפחה שהגיעה ממה שנקרא 'ערי השדה'. עיר מעורבת של חרדים וחילונים, וגם המשפחה עצמה לא היתה מאוד חרדית. אפשר היה לראות על הסגנון והלבוש.
אמרתי לעצמי, שים לב עמרם, החבר'ה האלה לא חייבים לאף אחד כלום. אם הם קמים בוקר אחד ומחליטים שהיום הם לא מתפללים ולא מניחים תפילין, אף אחד לא ישים לב ולאף אחד לא יהיה אכפת – חוץ מלקב"ה בכבודו ובעצמו. אם הם יחליטו יום אחד להיכנס למסעדה לא כשרה ולאכול כאוות נפשם, אף אחד לא ירגיש שיש פה משהו חריג, ובכל זאת הם קמים כל בוקר בהחלטה אישית גמורה – היום אני אניח תפילין, אתפלל, אימנע מאכילת בשר וחלב, אקפיד לשמור על עצמי שלא ליפול לחטאים. תחשוב כמה שכר עצום מחכה להם בשמים, הם בוחרים כל רגע מחדש לשמור תורה ומצוות, בשונה ממני ומרוב היהודים החרדים שחיים במסלול כזה של שמירת תורה ומצוות בין אם נרצה ובין אם לא…
אבל אז תפסתי את עצמי ואמרתי לא! אמנם נכון הדבר שהם בוחרים בכל רגע מחדש ושכרם רב ועצום, אבל הדרך שלנו נכונה יותר, כי אדם צריך להרחיק את עצמו מעבירה, ולמנוע מעצמו את הצורך לבחור בכל רגע בין חיי עולם וחיי שעה. למעשה, אנחנו בוחרים בכל רגע מחדש להרחיק את עצמנו מהבחירה שהם חיים בה כל הזמן.
על זה אומרת התורה "לאסור איסר", אדם צריך לפעמים לדעת שהוא אוסר על עצמו אפילו מה שמותר לו, אבל אחרי שאסרת את זה על עצמך, זה כבר 'איסר', צריך להתייחס לזה כאילו זה אסור מן התורה. ככה אתה יכול לבחור להתרחק מהניסיון ולחיות חיי קדושה וטהרה. שכרם של אלו רב מאוד, והשכר שלנו גדול ועצום הרבה יותר.
נדרי זירוז
סיפר לי אברך חשוב שבבחרותו גדל במשפחה עם סגנון מאוד 'לייט'. ההורים היו חרדים כמובן, אבל המחויבות שלהם למצוות היתה ברמה נמוכה למדי. בבית עוד איכשהו נשמרה ההלכה כראוי, אבל הם היו יוצאים הרבה לחופשות, ושמה האווירה הרבה יותר קלילה, פחות הקפידו על הכשרים מסוימים, פחות הקפידו על שמירת עיניים, היתה אווירה מאוד קלילה ואפילו קלוקלת.
הבחור הזה שנפשו חשקה בתורה ובמצוות, לא יכול היה להסתדר עם זה. הוא כל הזמן היה מבקש מההורים לא לנסוע למלון ההוא, כי שמה האווירה מאוד לא תורנית, וכשכבר היו במלון הוא לא רצה לאכול בשר כי ההכשר לא היה כזה שיראי ה' אוכלים ממנו, ועוד כהנה וכנה גדרים וסייגים שהוא התאמץ לשמור עליהם.
ההורים שלו לא ראו בעין יפה את זה שהוא מנסה להיות 'יותר צדיק'. אבא שלו היה מרבה לחזור על המימרא "אל תהי צדיק הרבה", "זיי נישט קיין גרויסע צדיק", הוא היה גוער בבנו באידיש, אל תהיה צדיק גדול, מספיק שתהיה צדיק קטן…
ביום מן הימים החליט הילד לסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד. הוא נעמד לעיני הוריו ונדר נדר: "אני אוסר על עצמי את כל בתי המלון כקרבן, מעתה ועד עולם".
אבא שלו החוויר, אמא שלו כעסה, אבל נדר זה נדר, וגם הם הבינו שעם זה לא משחקים. מכאן ואילך הם השתדלו לנסוע פחות למלונות, וכשכבר כן נסעו הם תמיד וידאו מראש שלילד הזה יש מקום מסודר לשהות בו בשבת, כי ברור שהוא לא יגיע איתם.
מספר לי האברך, שהיום, 20 שנה אחרי, אבא שלו כבר לא כועס עליו. "מכל הילדים שלו, אני היחיד שנשארתי חרדי", הוא מספר, "אבא ואמא שלי מודים לקב"ה על כך שהיה לי את הכח לעמוד מולם ולסרב להשתתף בחגיגות האלה".
אבל החלק היותר חשוב בסיפור הוא שמאותו יום הבחור הזה הרגיש שיש לו כח מיוחד להתעלות בתורה וביראת שמים יותר ממה שהיה לו קודם לכן. ההתמסרות שלו למען התורה, נתנה לו כח. הקשר שלו עם התורה התהדק, וההתעלות שלו בתורה היתה בהתאם.
גם אנחנו
אין לנו את הניסיונות של הדורות שלפנינו. איננו עולים על המוקד ואיננו עומדים מול הכבשן. אבל יש לנו את הוראת הקבע הקטנה שלנו – זו שבנפש. את הגדר שאדם גודר לעצמו, ואת האיסר שהוא אוסר על עצמו ומחזיק בו. ומן האיסר הקטן הזה, מן הנתינה שאדם נותן מה שאינו חייב, אפשר להגיע עד "וימסרו".
הגביר יכול לעזור לנו עם כל שאר הדברים, אבל לא עם תחושת החיבור של האנשים למקום!