בין דמויות המופת אשר פעלו בבני ברק והותירו בה את חותמם, נמנה הגאון הצדיק רבי בן ציון במברגר זצ"ל, שכיהן כמשגיח בישיבת פוניבז'. אישיות בעלת קומה היה הגאון הצדיק, יהודים רבים מצאו בו כותל לצרותיהם והוא מצידו עשה ככל שביכולתו להקל מעל סבלם ולעודדם בדרכו המיוחדת. לימים, הוקמה על שמו אגודת "עזר מציון" הידועה.
יהודי תושב בני ברק, שעבר תלאות רבות מינקותו, היה גם הוא מקורב אל הרב במברגר זצ"ל. אותו יהודי לא זכה ללמוד תורה מינקותו עקב מאורעות הימים ההם והנסיבות שהתגלגלו בעקבותיהם. הרב קירבו ועודדו כפי שנהג בכל מכריו הרבים.
לימים, הלך היהודי והזקין ונפל אל מיטת חוליו, כאשר מצבו הבריאותי מדרדר והולך. משהגיעה השמועה אל הרב במברגר זצ"ל, החליט כי מן הראוי לערוך כמין פסק זמן מעבודת הקודש בה עסק בישיבה, ולשים את פעמיו אל ביתו של אותו מכר חולה, לבקרו ולסעדו ולקיים בכך מצוות ביקור חולים בהידור.
הקשיש שאהב והעריך מאוד את התורה ולומדיה צהל למראהו המשגיח של ישיבת פוניבז׳ המעטירה שכיבדו ואף טרח והגיע לבקרו למרות כל תפקידיו המרובים. למרות חוליו, התאמץ הקשיש וישב במיטתו לכבוד האורח הדגול כדי שלא יפסיד חלילה מאמרותיו החכמות והמעודדות של רבי בן ציון.
ואכן, שעה של קורת רוח היתה לו לקשיש, שעה שמעטות כמוה חווה בחייו. פניני חכמה והארת פנים, שמחת לב והשתתפות בצער שיצאו מפי המשגיח, חברו להם למצוות ביקור חולים מהודרת. לפני צאתו של המשגיח הנערץ בקשו החולה כי ימתין מעט מאחר ובקשה לו אליו. כמובן שרבי בן ציון נענה בלבביות האופיינית לו והמתין לדבריו של האיש.
הקשיש החווה בידו לעבר הכרית שלמראשותיו "שם" אמר, "נמצאים הזכויות שלי". רבי בן ציון קירב את אוזניו לשמוע את קולו החלוש של החולה שדיבר כממתיק סוד וכה היו דבריו: "כבוד הרב הרי יודע כי מעודי תמיד עסקתי בעשר אצבעותיי להביא טרף לביתי ולפרנסם כיכולתי, אולם, ללמוד תורת ה׳ בעצמי לא זכיתי לדאבוני. לכן, חסכתי לי קופה קטנה של מזומנים שישמשו זכות עבורי בבוא יומי". תוך כדי דבריו שלף הישיש מעטפה עבה שהכילה בתוכה חבילה הגונה של שטרות מרשרשים והושיט אותה לרבי בן ציון כשהוא מוסיף: "בטוחני שכשאלך בדרך כל הארץ, כבוד הרב יידע אל נכון מהו הדבר הטוב והמועיל ביותר עבורי". המשגיח שהיה עדיין נרגש, הנהן בראשו וענה: "אכן כן, יהי לבך סמוך ובטוח כי אמלא רצונך בשלמות". השניים נפרדו בהתרגשות מרובה ולא עברו ימים מרובים ובדמעות שליש ליווה רבי בן ציון את הישיש למנוחתו האחרונה.
בשובו לביתו חכך הרב בדעתו מהו הדבר המועיל ביותר אשר ייטיב בתכלית לנשמתו של אותו יהודי יקר, לבסוף גמלה בלבו ההחלטה. הימים, ימי תחילת ה"זמן". ובישיבה החלו ללמוד מסכת קידושין כידוע. כפי ש״אין הקומץ משביע את הארי" כך אין הספרים מספיקים לבני הישיבה, לכן קם רבי בן ציון ועשה מעשה, ובכסף הרב שהופקד בידו רכש ארון ברזל בעל מדפים רבים ורחב מידות ובד בבד קנה גם גמרות רבות וספרי ראשונים כמו רשב״א וריטב״א וכדומה בכמות נכבדה לשימושם של בני הישיבה.
לאחר ימים מספר בהם הגו בני הישיבה בספרים החדשים, הגיע רבי בן ציון לישיבה ופניו אינם כתמול שלשום, "זה פשוט לא ייאמן" שמעו אותו מקורביו לוחש לעצמו שוב ושוב. רבי בן ציון ניגש אל ארון הספרים, וליטף את אחד הספרים החדשים שעמדו על המדף מולו וחזר ואמר "זה פשוט לא ייאמן".
"הלילה", סיפר המשגיח, "ראיתי בשנתי את דמותו של היהודי הקשיש שהלך לבית עולמו. וכשהוא נמרץ ומלא חיות, החלה הדמות ללמוד בפני דפי גמרא ממסכת קידושין כשהוא מתבלם בדבריו הקדושים של הרשב״א. בוודאי" אמר רבי בן ציון לקהל שהתאסף סביבו "מאות הבחורים שלמדו בספרים שנרכשו בכספו לעילוי נשמתו, זיכוהו ומן השמים לימדוהו את הכתוב בהם, אף שמימיו לא למדם".
ואם כה גדול הוא כוחו של המזכה את האחרים לכתרה של תורה, נשער בנפשנו כמה גדולה היא זכותו של הלומד בה, שרוכש לעצמו פרקליטים טובים אין ספור.
(מאורות הדף היומי)