"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כ"ד, ה')
מאה ויותר שנות חייו עלי אדמות, היו מקשה רצופה של חתירה בלתי פוסקת אל האור הגנוז החבוי באותיותיה של תורה. ממית היה רבינו את עצמו באוהליה, יום אחר יום ושעה אחר שעה, כאשר הכל מביטים אחריו בפליאה ונוכחים לראות כיצד מתקיימים בו מילותיו של שלמה המלך ע"ה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה".
תורה ותורה, ועוד תורה, הרכיבו את מסכת חייו מלאת ההוד וההדר. שום חותם לא הותיר אחריו, מלבד דבר ה' זו הלכה, תורה הוראה לעם סגולה. מנהיג ישראל היה בדורו, אך לא דבק בגלימתו מאום. לא פוליטיקה, ולא עסקי ציבור, לא משרות ולא תקציבים. כלום. רק להרבות תורה, להגות בה ללא הרף ולהנחילה לתלמידים.
יקר ערך היה בעיניו הזמן. פירור ממנו היה שווה אצלו יותר מזהב. דקה בודדת, כמוה כמטמון יהלומים. ודקות בודדות כאלו נאספו על ידו בשקיקה, מאז היה נער קט ועד ליומו האחרון.
מרסיסי זמן כאלו ואחרים, עלה בידו לארוג יריעות שלמות ממקצועות התורה. סיפר פעם על עצמו, סיים מהחל ועד גמירא את התלמוד ירושלמי בדקות הבודדות שהמתין יחד עם בחורי יח"ל בתור לארוחת הצהריים. שברי דקות שהצטרפו לאלפים, במהלכן זכה לסיים את הש"ס הירושלמי כולו. ברצותו להמחיש פעם את ניצול הזמן שהיה בישיבה, תיאר זאת, כי ברכת המזון של ארוחת הצהריים בישיבה היתה מסתיימת במילים "ה' יברך את עמו בשלום – תנו רבנן" בנשימה אחת.
"משוגע אויף צו לערנען"
"עיני ראו ולא זר – העיד עליו בהתרגשות שריד לתקופת לימודיו בלובלין – את התמדתו העצומה ואת שקידתו הנפלאה, משך שמונה עשרה שעות בכל יום. בחדר קטן שהיה סמוך להיכל הישיבה, היה מטמין עצמו ולומד ומשנן לבדו את חלקי הטור והשולחן ערוך עם נושאי כליהם, בשקידה עצומה. על צורת לימודו ראו בחוש כי היא נובעת מתוך אהבה והשתוקקות עצומה, ממש נכספה וגם כלתה נפשו ללימוד התורה, כשמעולם הוא לא שבע מלעמול בה ולהתענג עליה"…
בעת ששוחח פעם עם אחד ממקורביו אודות יפעתה של התקופה בה למד ביח"ל, הוארו לפתע פניו של רבינו והוא הפטיר אודות עצמו: "איך בין געוועהן דעמאלסט משוגע אויף צו לערנען" [-הייתי אז באותם ימים כמשתגע בלהיטות על הלימוד], וממש כדבריו המפורסמים של בעל ה'אור החיים' הקדוש בפרשת כי תבוא: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה"…
ופעם התבטא על עצמו: "בעת לומדי בישיבת חכמי לובלין, לא בלטתי בין העילויים ואף לא בין הלמדנים. אבל הייתי מהשקדנים"…
פשוט לא שמע
עוד קודם לכן, בעת לימודו בישיבות טירנוי וצעהלים, אמרו עליו כי היה משקע את רגליו במים קרים בשעות אשמורת הבוקר בהן היה משכים קום, לבל תיפול עליו תרדמה. כבר אז החל במרדפו הנצחי אחר הזמן, כשאת השעות היקרות של קודם עלות השחר הוא גורע משעות השינה והופך אותן לחלק בלתי נפרד מסדר יומו מאז ועד זקנה ושיבה, בקיימו בכך את דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה שהיו חביבים עליו ושגורים על לשונו: "לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה"…
מחזה שכיח היה לראותו כשהוא רכון על ספריו, מבלי שיחוש כלל בעומד מולו. לא פעם נאלצים היו בני ביתו או תלמידיו להמתין בדחילו וביראת הכבוד, עד שהיה מרים את ראשו מן הספר. התורה הקדושה בה היה שקוע בכל מעייניו הקיפה את כל אישיותו, רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, עד כי גם אם היו מנסים לפתוח בשאלה, הוא פשוט לא שמע.
מציאות חיים פשוטה
סיפר שכן שהיה גר מול רבינו, כי לא פעם עוקב היה בהשתאות מבעד לחלון אחר סדר יומו הפלאי של רבינו. ואמר כי היה זה מצוי לראות את רבינו כשהוא קם ממיטתו באמצע הלילה, הולך לחדרו ומעיין בספר כלשהו וחוזר לשנתו. היה נראה בעליל כי גם בעת שישן, מחשבותיו המשיכו לעסוק בדברי תורה, עד שנצרך היה לקום ולעיין בדברים שהוקשו לו.
אין הולם יותר מלסכם את מסכת חייו של רבינו, במשפט נדיר שאמר פעם לאחד מאנשי סודו הנאמנים: "דע לך, כי המילים הנאמרות בתפילה אודות דברי תורה 'כי הם חיינו ואורך ימינו', אינן סתם מליצה בעלמא, כי אם מציאות חיים אמיתית ופשוטה"…
חבוקה ודבוקה בך
דלה העט מלתאר את אהבת וחשקת התורה שפיעמה בלבו של רבינו כל ימיו. תשוקתו אליה מעולם לא ידעה שבעה, והוא הגה בה בכל עת ובכל רגע, בדבקות אין סוף, מבלי להסיח דעתו הימנה – פשוטו כמשמעו.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". על האמורא רבי יוחנן מספרים חז"ל במדרש שלאחר פטירתו "היה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו".
אצל רבינו יכלו לחוש זאת, כיצד העולם כולו על כל מנעמיו ותענוגותיו, אינו שווה בעיניו מול דקה בודדת של לימוד התורה. הוא היה אומר "כשזוכים ועומדים על עמקו של תוספות לאחר שמתייגעים עליו היטב, ניתן להבין מדוע כל הנאות העולם הזה אינן שוות כמלוא פרוטה לעומת ההנאה הרוחנית שיש מלימוד התורה"…
מושג כלשהו מאהבתו העזה לתורה, ניתן היה ללמוד עת עולה היה לתורה ומברך את ברכותיה לפניה ולאחריה. התרגשות אין קץ עטפה את כל ישותו ברגע שנגעו ידיו בעצי החיים, ודמעות טהורות של ערגה וכיסופין מציפות היו את עיניו העצומות בדבקות עילאית. במתיקות שאין לתארה ובקול רווי תחנונים מוציא היה את תיבות הברכה מפיו, כשהוא מודה ומקלס לנותן התורה על "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" ועל "חיי עולם שנטע בתוכנו".
מתחנן לפני קונו
כיוצא בזה מעידים תלמידיו ובני ביתו שזכו לשמוע מפיו את ברכות התורה באשמורת הבוקר, על ההתרגשות וההשתוקקות שנמסכה בקולו עת היה מתחנן לפני קונו בבקשת "והערב ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". קולו היה רוטט בהעתירו על צאצאיו ועל "צאצאי עמך בית ישראל", שיזכו להיות "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
פלא נשגב, פעמים שאף למעלה מבינת אנוש, היתה שקידתו והתמדתו. קשה היה לחקותו בכך, ולו משום שהיתה זו מסכת ארוכה ורצופה של מאה ויותר שנות אהבת תורה. עוד בצעירותו היתה התמדתו לשם דבר, וכבר אז הפליאו בשבחו גדולי דורו והשיחו בהתפעלות אודות שקידתו הבלתי מצויה.
בסעודת מלווה מלכה שערך פעם לכבודו אחד ממקורביו, פתח אחד המסובין, ראש ישיבה נכבד, שהיה מפורסם כחריף ובקי, והקיף את רבינו בחבילות של שאלות וקושיות בכל חלקי התורה. היה זה מחזה מרהיב לראות כיצד רבינו עונה בשובה ונחת על כל דבר שהקשה, משל קורא היה מתוך ספר פתוח, ומיישב את כל קושיותיו אחת לאחת בבהירות מופלאה. המארח, שלא יכול היה לעצור ברוחו מגילוי תוקפו וגבורתו התורנית הנשגבה של רבינו, רכן לעברו ושאל על אוזנו בלחש: ילמדנו רבינו, מנין זכה מר לכל כך הרבה אוצרות של תורה. נענה רבינו והשיב במתק שפתיו: דע, כי משך עשרות שנים משכים הייתי קום בעוד לילה, וגורס ומשנן מסכת אחר מסכת עם הראשונים"…
לעיתים רחוקות, מגלה היה רבינו טפח מגדולתו ומספר כיצד הגיע למעלתו זו. "כשלא הבנתי תוספות מוקשה בצעירותי, הייתי בוכה בדמעות שליש לפני הקב"ה שיאיר את עיני, עד שזכיתי להבינו" – אמר פעם לאחד מבניו.
משנשאל פעם אחד מגדולי תלמידיו מה היה סוד גדלותו של רבינו, נענה ואמר: "הוא קיים בעצמו את כל מ"ח הקניינים שהתורה נקנית בהם מהראשון ועד האחרון. הראשון שבהם הוא "בתלמוד", לשבת וללמוד כל היום, פשוטו כמשמעו. זה לצד כל יתר הקניינים הקשורים בטוהר מידותיו הנעלות, העלוהו לפסגת הדבקות בתורה ובנותנה".
כאחד מקנייניה של תורה – ענווה, בלטה אצלו מאוד גישתו אל התורה הקדושה – משוש חייו, שנעשתה מתוך הכנעה ושפלות ברך מפעימים. מעולם הוא אינו מחזיק טיבותיה לנפשיה, לא בידענותו ההיקפית הנדירה, לא בהתמדתו העצומה ולא בהיותו עמוד ההוראה לכל בית ישראל.
מרטיט לב היה משפט עורג שהשמיע פעם לתלמידיו לאחר שיעור שמסר בישיבה: "קינדערלעך – מ'דארף לערנען! איך בין שוין ניט קיין יונגערמאן, און איך האב נאך נישט אפילו אנגערירט די תורה הקדושה". [-ילדיי, צריכים לשבת וללמוד. כבר אינני אברך צעיר, אבל עדיין אין בידי ואפילו לא 'נגיעה' בתורה הקדושה].
שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך
שינון וחזרה, שינון וחזרה, ועוד פעם לשנן ושוב פעם לחזור, אלו היו המסרים הקבועים שנלחשו בסביבתו ללא אומר וללא דברים. אלו הם כלי היסוד להצליח בתורה אליבא דרבינו, אזהרת חז"ל אודות דברי תורה ש'קשה לקנותן כזהב ונוח לאבדן ככלי זכוכית', עמדה תדיר לנגד עיניו, כשרבינו משמש לכך דוגמא חיה ומוחשית, בהיותו יושב ומשנן את תלמודו ללא הרף, בשנות נעורים כבשנות זקנה ושיבה.
סיפר אחד מגדולי תלמידיו, כי בשנותיו האחרונות נכנס אליו פעם לחדרו וראהו כשהוא עוסק בלימוד טור ובית יוסף בהלכות טרפות. תמה התלמיד, שכן ידע כי רבינו לא עסק באותן שנים בעניינים אלו. רבינו שהבחין בפליאתו, רכן קדימה ושאל בחיוך ובמתק שפתיים: "וכי סבור הנך שבשמים אין בוחנים על הלכות אלו?!"
ועוד כיוצא בזה – בעת ששהה פעם רבינו בחו"ל בנאות דשא, נכנס אליו מאן-דהו וראה כי הוא עסוק כל כולו בלימוד הלכות ציצית, עם ספרים שונים בנושא הפתוחים על שולחנו. הלה שהיה מקורב אליו, הביע את פליאתו על כי ענק שבענקים כמותו עוסק בהלכות אלו בהן בקי כל רב פשוט, מה גם שבניגוד לדורות עברו, שכיחותן של שאלות בציצית כמעט ואינה מצויה כיום, בשל התעשייה הענפה וזמינותן של טליתות, קטנות כגדולות, בכל שעה. נענה רבינו ואמר: "ומה אם בכל זאת יבוא לפני מישהו…"
('אבי ההוראה')