הרב צבי גטקר
"כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו')
הנביא מיכה אומר לנו 'עמי זכור נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור', מהי מצוות זכירה? האם היא שייכת לבעלי כשרון הזיכרון, לכאורה לא, כשאנחנו אומרים זכור את יום השבת לקדשו, מבינים שהכוונה בזכור, להתבונן, לזכור זאת בעצמותנו כמו שאומרים, כי הזיכרון תלוי בהתבוננות.
מספרים כי מרן רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, הספיד בזמנו בישיבת מיר, את ראש הישיבה הדגול, מרן רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בהספד שנערך תקופה לאחר הסתלקותו.
רבי ברוך מרדכי שהיה הרי ראש המדברים בכל מקום, האריך וסלסל בעניינו של ה'חכם שמת', דיבר כמחצית השעה, כיאה לכבודו של ר' חיים.
לאחר תום מסע ההספדים, נפנה רבי ברוך מרדכי לצאת, שם פגש מכר, בחור צעיר לימים, שהודה על הדברים החמים והמעוררים.
אבל הוסיף הבחור בחוסר נעימות, הייתה לי קושיא על ההספד, רבי ברוך מרדכי פניו נהרו, ומכיוון שניכרת הייתה אי הנעימות, הגיב ועודד אותו, "נו, אדרבה, שאל בני שאל".
והנער הרהיב עוז ושאל, הראש ישיבה הרי בא לעורר בעיקר על עניין ההתמדה בתורה של הנפטר, וחזר בכל מיני צורות, על העניין וחשיבותו, שתכלית כל הצורות והדברים, ככל שהם היו מיוחדים, עדיין היה אפשר לומר אותם אולי בפחות ממחצית הזמן.
מילא אם היה זה שיחת התעוררות בישיבה, הייתי מבין, כי עניינה של שיחה, היא ההתעוררות מהנושא כמה שיותר לעומק הנפש, אבל כאן כאחד מתוך סדרת מספידים, לכאורה מדוע היה צורך באריכות.
רבי ברוך מרדכי, הרצינו פניו, ואמר: שאלה גדולה עד מאוד שאלת בני, ולצערי, כעת לא אוכל לענות לך עליה, אולי בעוד 30 שנה נוכל לענות. הושיט את ידו בחיוך, ונפרדו.
תשובתה בצדה
עברו 30 שנים, הנער הצעיר, כבר היה לאחד מגדולי ראשי הישיבות שבארץ ישראל, והנה הגיעה ההזדמנות לפתור את הסקרנות שמנקרת בעמקי קרביו, כבר 30 שנה, מהי התשובה הסודית אותה רבי ברוך מרדכי לא יכל לומר לנער צעיר.
וכעת הוא מבחין כי נקרית לפניו ההזדמנות, הנה הוא שוהה כאן בשמחה ביחד עם רה"י הישיש, הוא יזכיר לו את השאלה, ויבקש שוב לקבל תשובה.
ואכן כך עשה, ניגש אל רבי ברוך מרדכי ואמר לו כי יש לו שאלה שהר"י הבטיח עליה תשובה בעוד 30 שנה, וסיפר לו את כל הסיפור.
רבי ברוך מרדכי נענה ואמר, בכדי לענות על שאלה זו עלי להיזכר מה דיברתי באותה הזדמנות, אולי אתם זוכרים, והשואל הנכבד נענה בשמחה, וחזר על כל העניין וההספד לפרטיו.
סליחה שאני נעזר בכם, אמר רבי ברוך מרדכי, ובירר, תאמרו נא לי, היו עוד מספידים באותו ההספד על ר' חיים? כן בטח ענה הנער ההוא – הראש ישיבה, דיברו שם רב פלוני וראש ישיבה פלונית, וכן המשפיע פלמוני.
נו, מנסה רבי ברוך מרדכי, ומה הם אמרו? איזה נקודות הם תפסו בנפטר. אתם אולי זוכרים?
לא, אמר הרב השואל, אינני זוכר, בכל זאת כבר עברו 30 שנה, זה פרק זמן לא מבוטל.
אם כן, זקף את ראשו רבי ברוך מרדכי, וזיק חיוך מנצח על פניו, התשובה לפניך..
והיא הגיעה דווקא לאחר 30 שנה.
כי זהו זכרון, לא לחלוף על יד העניין, אלא להתבונן ולהחדיר אותו, לזכור!
אל תשכח
לאחרונה שמעתי סיפור מפעים על קהילה יהודית, שדומה בהרבה מאוד מובנים לסיפור של הצלת בני ישראל מעצת בלק. ממש בכל הפרטים.
זהו סיפור היסטורי מרתק, ובאורח פלא הוא לא כל כך מוכר. בכל זאת, הרי מדובר על הצלה של קהילה יהודית ענקית, אולי הגדולה ביותר באותו הזמן, אני כמובן מביא את הסיפור ההיסטורי הזה כאן, בגלל ההקבלה המדהימה שלו לפרשת בלעם, [כך הגמרא (ברכות יב)מתארת את חלק מפרשתנו, כשהיא שואלת מדוע לא תיקנו חז"ל שנקרא זאת בכל יום! ללמדך מה החשיבות של שימת הלב לניסים שכאלו.], ניסים תואמים ממש, ומאחר שכך ראוי שכל אחד מאיתנו יכיר אותם, ויקבל מהם כוח.
נתחיל בפרטי פרשת בלעם.
עם ישראל שכנו לבטח במדבר, למול אדום, ובאלכסון, בין מואב למדין.
בלק מלך מואב נלחץ, נבהל מאוד, והבין שרק קואליציה אזורית תוכל אולי להגן על מואב מפני העם שניצח את הקשות שבמלחמות, וצלח את הגדולות שבסכנות.
ולכן הוא קורא בסתר למדיינים, שיתכן ופניו מוועדות דווקא לכיוונם. והמדיינים, נענים לקריאה, ונותנים את כל מה שהם יכולים, תקציב ללא הגבלה, טובי המוחות יושבים על התוכניות. והכל סגור.
אך כולם מבינים שזה לא מספיק, צריך כאן נשק שובר שוויון.
מבצע רציני
לאחר הרבה מחשבה, מסכימים שניהם, כי עליהם לעשות כל מאמץ אפשרי להביא את הנשק החזק בעולם, בלעם.
יש נביא בארם נהריים, שמילה שלו הורגת אנשים, אין בונקר שיכול להציל ממנו, ואין מקלט שיכול למלט את המקולל, מי שהוא מקלל, זה סוף הסיפור. נקודה.
ארם נהריים זה מרחק עצום גם היום, קל וחומר באותם ימים, ארם נהריים, נמצאת איפשהו בין סוריה לאיראן, יותר מאלף קילומטרים של מרחק. רחוק מאוד מהמדבר שלמול מואב ומדיין.
זה מבצע רציני, ללכת עד לשם, במשלחת מספיק מכובדת, ולהבטיח לו את מה שהוא ירצה, וידוע הרי שהוא יודע בדיוק מה הוא שווה. ולקוות שהגאוותן יסכים ללכת את כל הדרך עם החמור הצמוד שלו.
אבל אין ברירה, והם הולכים על כל הקופה, הם יודעים זה הסיכוי שלהם מול בני ישראל, אותה אומה שכוחה בפה. וזה מצליח להם, הוא מגיע. האסון בדרך.
ולא רק מגיע, אלא מגיע עם אש בעיניים. מנסים לעצור אותו, ארבע פעמים!, הרגלים מתרסקות, העינים נסתמות, והוא ממשיך.
אבל, מה אקוב לא קבה א-ל, גם הכוח הגדול ביותר שהיה אי פעם בעולם, נמוג למול עם ישראל. בלעם חוזר שמוט כנפיים לארצו, והקואליציה מתפרקת.
ועם ישראל לימים נודע לו, מה שהתרחש באותם ימים. כאשר כולם מעבר לגדר, מהצד השני של הגבול, הרימו כוסיות לחיים, וחיככו ידיהם בהנאה, הם ידעו בבירור, הסיפור נגמר.
אבל זה לא קרה, כי אנחנו עם ה', בניו האהובים, והוא הציל אותנו.
הקללה נהפכה לברכה. נהפכה כמו שכתוב בפסוק, כי הקללה שלו היה לה כח, היה צריך ממש להפוך אותה. לא במקום קללה ברכה, אלא קללה ממשית אם כח, של 'את אשר תאור יואר' שנהפכה ברחמיו ית' לברכה.
היסטוריה עכשווית
נעבור לסיפור המקביל, קהילה יהודית המונה אלפי משפחות יהודיות, התגוררה אי שם במזרח התיכון, מיליוני אויבים זממו במסתרים עליה, והתקבצו לקואליציות נרחבות, מצפון ומדרום, וממזרח, הכינו את עצמם ליום פקודה, ליום שבו, תחל המלחמה הגדולה.
הקהילה היהודית, הזו, לא ידעה מכלום!
ההשערות דיברו על כך שנצברים סביבותיהם כלי נשק רבים, וחילות גדולים מוקמים על ידי השונאים, אבל אף אחד לא שיער, כי אלו לא רק כוונות, אלו מעשים, אלו תוכניות מפורטות, וברורות.
גם הקהילה היהודית צברה מנגד כוח, הכינה מקלטים, והתכוננה למלחמה שחלילה תפרוץ.
אבל האמת לא היה לה שום סיכוי, התוכניות היו חזקות ממנה. זה כמו סכר מול גלי צונאמי, רח"ל.
ובכל זאת הם חששו, האויבים, הם ידעו שהיהודים ניצלים בניסים, וצריך כאן נשק שובר שוויון. ולכן הם הרחיקו, עד לאיראן הרחוקה, ומשם תכננו להביא את הנשק שובר השוויון. האטומי והבליסטי.
והם הצליחו, איראן באה לעזרתם, ובכל הכוח.
בדרך לכאן, מלאך ה' עמד בדרך, ופתאום התפוצצו להם הרגליים, וכולם מצפון נהפכו לשתומי עין, בנס שלא מעלמא הדיין.
האויבים מדרום, נחרשו עד תום, ומצפון, עמד מלאך ה', ושלש פעמים, עצר אותם.
עד שממש התרחש הנס והאתון פתחה את פיה, מכשירים דוממים, התפוצצו להם אחד אחרי השני, מבהיל. אבל השנאה העיוורת ממשיכה, והם מנסים בכל כוחם.
וה' מציל אותנו מידם, עד שהגענו למצב, שחוץ אולי ממשרד החינוך, אף אחד לא מתרגש. מ'טילים בליסטיים'. לא יאומן.
לא מעמיקים להבין
כן, כל זה קרה לנו, לעם היושב בציון.
אנחנו עדיין לא מעמיקים להבין, מה גדול היה האיום עלינו, ובאיזו רשת חלילה היינו נתונים, רח"ל.
אנחנו עדיין לא יודעים בבירור כמה פסיעות היו רחוקים האיראנים מלהחזיק בידיהם את הפצצות הנוראות ביותר. עד כמה הם באמת התכוונו, והיו מכוונים למטרתם חלילה וחס, היו לא תהיה.
אבל מוטל עלינו להתבונן, כציווי הנביא.
עמי, זכר נא מה יעץ עליך חיזבאללה חמאס, דאע"ש והחות'ים, ומה ענה אותו האייתולה מאיראן.