״כהרף־עין זינק אלי הילד העילוי, יחזקאל ברטלר שמו -מי שלימים יתפרסם כגאון ומתמיד עצום- שקרא לעברי בקונדסיות ״אני אחזור״

הרב אברהם פוקס

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה" (במדבר י"ט, ב')

בספר 'הרב מפונביז' מובא מה שסיפר הרב זצ"ל אהב לספר בארשת של ״נצחוני בני״ את מה שאירע לו יום אחד, כשנכנס אל קבוצת ״ילדי טהרן״ והציע פרס כספי, שיוענק לאותו תלמיד שיחזור באזניו בע״פ על עמוד גמרא שלם.

״כהרף־עין זינק אלי הילד העילוי, יחזקאל ברטלר שמו -מי שלימים יתפרסם כגאון ומתמיד עצום- שקרא לעברי בקונדסיות ״אני אחזור״ ומיד עמד וגרס בקול רם את העמוד הקצר ביותר שבכל הש״ס המכיל רק שורה וחצי ״פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר״ (בבא קמא דף ע״ז ע״א), ולא נותרה לי ברירה כי־אם להעניק לו את הפרס, כפי שהבטחתי".

העגלונים שהיו סקרנים פתחו את המכתב ומה השתוממו לקרוא בו שהוא מזהיר את אשתו שלא תיתן לפרה לצאת ביום השוק לרחובות העיר

"תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" (במדבר י"ט, ב')

בגיליון 'קהלתנו' סופר: כנהוג בעיירות השדה, החזיק מרנא החפץ חיים פרה בביתו, לשם אספקת חלב, וכך נזדמנו לפניו הלכות רבות בענייני נזיקין שמצא מקום להיזהר בהן. הוא בחר לכתחילה פרה כזו שאיננה מועדת להזיק, והוא עצמו היה מטפל בשמירתה בלילה, היה בודק תמיד אם הדלת סגורה כראוי שלא תצא ותזיק, וביום שנמסרה לרועה, היה מזהיר שישגיחו עליה שלא תדרוך ולא תרעה בשדות אחרים. פעם יצא לדרך ושכח לצוות את בני ביתו שיקפידו בשמירתה, ושלח שליח מיוחד להזהירם על כך.

באותה תקופה, עזב ר' ישראל מאיר לזמן ידוע את ביתו, וישב ללמוד בפרישות בעיר הסמוכה ווסילשוק. פעם הוא פגש עגלונים מראדין וביקש מהם למסור מכתב דחוף לאשתו.

העגלונים שהיו סקרנים פתחו את המכתב ומה השתוממו לקרוא בו שהוא מזהיר את אשתו שלא תיתן לפרה לצאת ביום השוק לרחובות העיר, כי ביום זה עוברות שם הרבה עגלות של נכרים והפרה עלולה לאכול מהן קצת תבן או קש, והיות שבן נח אינו מוחל אפילו על פחות משווה פרוטה הם עלולים להיכשל בעוון גזל.

אנשי הצוות הבהירו שאספקת המזון במוסד מסודרת היטב, המאכלים כשרים בתכלית, והילדים אינם יודעים מחסור, רק ״חלב ישראל״ אינו בהישג ידם

"אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר י"ט, ב')

בספר 'לפיד האש' מסופר כי במהלך ביקורו של כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זצ"ל בפאריז, יזם הרבי את יסוד המעון החרדי לקליטת ילדים יתומים ב'שאטה דה־ליי', פרבר סמוך לפאריז, שהתנהל אח״כ בידי תלמידו הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל מאונגוואר (בעל 'משנה הלכות') ויותר מ־400 יתומי השואה חסו בצילו, והתחנכו בו לתורה ויראת שמים. ילדי המוסד שוכנו במין מתחם שהשתייך בעבר לארגון 'אזעע' וקיבלו שמה טיפול מסור למופת.

כעבור חודשיים בשובו מארה״ב, כשהתעכב שנית בפאריז, הזמין הגאון רבי מנשה קליין את האדמו״ר זי״ע שיופיע אישית בקרב הילדים היתומים על מנת לחזק את רוחם. והיה לומד עמהם חומש עם רש״י במשך שעה ארוכה.

אחרי השיעור שלימד התענין הרבי במצבם הגשמי, ושאל, במה יכול הוא לעזור להם, מה חסר ליתומים? אנשי הצוות בתשובתם הבהירו, שאספקת המזון במוסד מסודרת היטב, המאכלים כשרים בתכלית, והילדים אינם יודעים מחסור, רק ״חלב ישראל״ אינו בהישג ידם, והחלב כידוע הוא משקה מזין ומבריא מאד, במיוחד חשיבותו רבה עבור הילדים שסבלו בעבר הלא־רחוק מרעב ותת־תזונה — אף על פי כן לא נותנים להם פה חלב עכו״ם חס וחלילה.

מיד טיכס הרבי זי״ע עצה, שירכשו באופן מיוחד עבור המוסד פרה חולבת, והבעיה תיפתר. אף הוא השאיר למנהלים באותו מעמד את סכום הכסף שנדרש לרכישת הפרה. ואכן תוך ימים מועטים בא הענין כולו על תיקונו — הילדים במוסד החלו לשתות כוס חלב טרי בכל יום ויום.

נתתי להם מה'מים הקדושים' כסגולה לקטטות בבית, וגם שם הדבר סייע להשקטת הקטטות. ככל הנראה הסוד לא נשמר, וכעבור זמן יצא שמי בקהילה כ…'מקובל' ו'מלוב"ן'

"וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה" (במדבר כ', ח')

תלמיד חכם שנשלח לכהן כרב לאחת הקהילות בחו"ל, סיפר לגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, והובאו הדברים בספר 'ופריו מתוק':

כבר בשבוע הראשון להגעתי לקהילה, הגיעו אלי בני זוג שמצב השלום-בית שלהם היה קשה מאוד. סיפרו שמידי יום מתנהלות ביניהם קטטות ומריבות, שממררות את חיי המשפחה בביתם. כל מריבה קטנה על עניין שולי, הופכת עד מהרה למריבה גדולה, והם מתחננים שאתן להם עצה ל'שלום בית'.

נצנץ במוחי רעיון מבריק. תשמעו – אמרתי לבני הזוג, שעשו רושם כאנשים תמימים – אגלה לכם סוד: יש אצלי 'מים קדושים'! מים מבורכים המסוגלים לשלום בית… אתן לכם את בקבוק המים חינם אין כסף, אך כדי להפיק מהם את התועלת, יש לדעת איך להשתמש בהם. המשכתי והסברתי להם את 'הוראות השימוש' במים: בכל פעם שאחד מכם עומד לרטון או לצעוק על השני, ישהה את תלונתו וקודם ישתה כוס מהמים הקדושים, אבל רק לאחר ש…ירתיח את המים.

לא התכוונתי חלילה להעמיד פנים כמקובל או פועל ישועות, אלא הבחנתי, שככל הנראה המריבות שם פורצות מחמת טבעם להתקצף על כל דבר קטן בחוסר סבלנות, ויתכן שהבלגה לזמן-מה, תמזער את תוקף המריבה.

את הרעיון לעצה הזו שאבתי מן המקורות: שכן ידועה תקנת "גט מקושר" (ב"ב ק"ס:), שתיקנוהו חכמים משום כהנים קפדנים, שתהליך כתיבתו ממושך, באופן שיתכן שבמהלך כתיבת הגט, יירגע הבעל ויתפייס עם אשתו.

ובספר חסידים (תרנ"ה) נאמר: "תלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר מיד". ומעניין לציין את הנהגתו המופלאה של הסבא מקלם, שתפר חליפה מיוחדת ל…שעת הכעס, וקיבל על עצמו שמעולם לא יכעס טרם ילבש את החליפה הזו (תנועת המוסר ב'-45).

ואכן – ממשיך הת"ח לספר – ה'סגולה' פעלה את פעולתה. כעבור חודש שבו בני הזוג וסיפרו שחל שיפור מסוים בשלום הבית שלהם, ואש המחלוקת דעכה מעט. וכעת הם מבקשים, שאתן להם בקבוק נוסף… כמובן שנתתי להם (ללא שום תמורה. כשאת הבקבוק מילאתי מברז ביתי). וכך אירע גם עם זוג נוסף, שנתתי להם מה'מים הקדושים' כסגולה לקטטות בבית, וגם שם הדבר סייע להשקטת הקטטות. ככל הנראה הסוד לא נשמר, וכעבור זמן יצא שמי בקהילה כ…'מקובל' ו'מלוב"ן' (מלומד בניסים).

ושאל רב הקהילה האם הוא צריך להודיע לאלו שמחזיקים אותו ל'מקובל', שאין לו כלל יד בקבלה, והמים שלו אינם קדושים?

ואמר על כך הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: שכיון שרב הקהילה אינו מתכוין כלל ליהנות מכבוד ולזכות לתואר של מקובל וכדו', ובשום אופן אינו מוכן ליטול כסף מהאנשים, אלא כל מגמתו היא להביא להשקטת מחלוקות ושלום בית, ולכן רשאי לשתוק ולא להודיע שמדובר במים רגילים!

במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש והחלה לבכות על מצבה האומלל שנשארה לבדה ללא תומך ומשען. לאחר ששפכה את ליבה שמעה בת קול שאמרה כי תחל ללחוש לחשים…

"וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה" (במדבר כ', י"ט)

בספר אוצרות התורה מסופר על הגר"א זיע"א (ויש גרסאות שהמעשה היה עם החתם סופר זיע"א), שפעם חש כאב בגרונו, ושלחו בניו לרופא שיבוא לבדוק את סיבת כאביו. הרופא בדקו ואמר שרואה שעלתה לו שם יבלת מלאה מוגלה, וחייבים לנתח אותו כדי להוציאה, ואם לאו ח"ו יכול להיחנק.

בעירו היתה אשה היודעת לחש, ועל כל מחלה היתה נקראת ללחוש על המכה והאדם היה נושע. ספרו להגר"א על אותה אשה, והסכים שיקראו לה לפניו.

כשבאה אליו שאלה: "מהו הלחש שהינך לוחשת? כי יתכן שאין זה מכח הקדושה". הסכימה האשה לומר והחלה לספר את קורותיה, שבצעירותה נתאלמנה ונשארה עם ילדים רכים ועול הפרנסה נפל עליה, הכסף אזל ולא נותר בבית דבר מה לאכול.

במר נפשה הלכה בחצות לילה לבית המדרש ופתחה את ארון הקודש והחלה לבכות על מצבה האומלל שנשארה לבדה ללא תומך ומשען. לאחר ששפכה את ליבה שמעה בת קול שאמרה כי תחל ללחוש לחשים ועל ידי כך תתפרנס.

שאלה היא איזה לחש תלחש, ואמרו לה שלכל חולה וכדומה תבקש לשתות תחילה כוס מים, ותברך בלחש על החולה 'בורא נפשות' ובזה יוושע. חזרה לביתה ופרסמה בין מכריה שהנה יודעת ללחוש, ומאז פרנסתה מצויה לה ברווח.

כששמע הגאון את סיפורה עלתה בת שחוק על פניו עד שמחמת כן התפוצצה היבלת שעמדה בגרונו ונתרפא.

לאחר זמן מה סיפר שהוא למד באותו לילה בבית המדרש מאחורי הבימה, והנה שמע באמצע הלילה את בכי האשה, ומרוב בכיותיה לא יכל ללמוד, ולא היתה לו ברירה אלא לומר לה משהו כדי שתצא ויוכל להמשיך בלימודו, ולכן אמר לה לעשות את הלחש הזה…

סיים הגר"א ואמר: "ואף שאמרתי זאת רק כדי שאוכל ללמוד, מכל מקום כיון שיצא הדבר מפי קיימו מן השמים את דברי".