"וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם" (במדבר י"ט, י"ח)
עשרות שנים שהיה מרן ראש הישיבה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, מתעסק עם תלמידים. אלפי תלמידים עברו תחת ידו, מאות ואולי אלפי פעמים נזקק לבטח להעיר פעמים בגערה, פעמים בהערה חריפה – ובכל אלו, רק בלב תלמיד אחד ויחיד נותרה קפידא. הפליאה במיוחד הנהגתו של רבינו, שטרח ויגע לבל תיוותר איזושהי טינה בלב התלמידים אותם הוא מייסר. וכשכבר היה תלמיד אחד שלא הצליח לפייסו, אין הדבר נשכח מלבו גם לאחר עשרות שנים.
בפעם אחרת, שנאלץ להעיר לבחורים במהלך השיעור, הביע רבינו את צערו: "אני לא אוהב לפגוע באף אחד, זה מן החמורות אצלי… יכולים אתם לצאת ולשאול אם יש מישהו שפעם פגעתי בו! ואם פגעתי, כפי הנראה שכך היה מוטל עלי לעשות על פי ההלכה, או שרק נדמה לאותו אחד שפגעתי בו. וכאן אני יושב עמכם כל היום, ומידי פעם עלי לייסר בחורים…".
לרומם לב התלמיד
מעשה בתלמיד שהקשה שאלה בשיעור. שיבח רבינו את שאלת התלמיד כשאלה נפלאה, שהרי התוספות עצמם שואלים שאלה זו.
ברם, אותו תלמיד השפיל עיניו מתוך בושה, ששאלתו היא בסך הכל שאלת התוספות…
רבינו שהבחין בכך, הקדיש דקות ארוכות מתוך השיעור, לבאר עד כמה גדולה זכותו של זה הזוכה לכוון לקושיית התוספות. כמה צריך הוא להיות מאושר, כי הנה הולך הוא במסילה הנכונה, בדרך שדרכו בה הראשונים.
דברי רבינו שנאמרו באמת ובתמים, ולא רק כדי לרומם את אותו בחור, השפיעו עמוקות על כלל תלמידי השיעור, והעמיקו בקרבם את הערכה והיקר לדברי רבותינו הראשונים, ולחשיבות שבכל מילה וביטוי בדבריהם.
ולא רק את השואלים היה רבינו משבח. אלא נתן לבו לשבח כל דבר טוב שראה אצל תלמיד, אם זה התמדה, הקשבה, עמל ויגיעה, הבנה ישרה וכל כדו', כדי לרומם ולשמח את לבם. אחד התלמידים מספר את אשר נחרט בלבו מלפני למעלה מיובל שנים, מעשה היה, והסביר רבינו בשיעורו את דברי הרמב"ן שהיו מורכבים וקשים להבנה. הבחין רבינו באחד מן התלמידים שהתאמץ מאוד להקשיב ולהבין את הדברים, ושיבחו לעין כל: "כך צריך להתאמץ ולהבין", והיה הדבר לתלמיד למשיב נפש.
אני נהנה להקשיב לך
מעשה בתלמיד שנכנס לרבינו כשהוא ממרר בבכי על מר גורלו, ורבינו מנטה לעודדו ואומר לו, הרי התורה כל כך מתוקה, כשתלמד הרבה תורה, לא יהיה אכפת לך מהסביבה, והקנאה והתחרות תעלם ממילא מצידך ומצד החברים. אולם התלמיד טוען לרבינו, איך אלמד הרי אין לי חברותות.
רבינו שראה שהתלמיד שקוע במר יגונו וקשה להרגיעו בזה, פונה אליו ואומר לו: הרי יש לך קול יפה אתה יודע, לפעמים שאתה שר בחדרך ומזדמן לי להיות בקרבת המקום. אני נהנה להקשיב לך…! תלמד ותנגן את הגמרא! עוד אומר לך, ביתי פתוח לפניך בכל שעה ובכל דבר שתרצה, אל תחשוש להפריע, תבוא כל פעם שתרצה…".
אין קנאה בקרב בני השיעור
תמיד נתן לכל תלמיד ותלמיד את ההרגשה והתחושה של בן יחיד ממש. ומתון שהיתה זו הרגשה אמיתית הנובעת מפנימיות לבו הטהור – חשו בכך התלמידים אף הוא התבטא ואמר: "אין קנאה בקרב בני השיעור, כי אוהב אני את כולם באמת ולכן גם כשאני משבח את האחד, אין חבירו נפגע, כי הם יודעים שאני אוהב את כולם בשווה, ואינני מעדיף את האחד על זולתו".
'יהי כבוד תלמידך חביב עליך' היה אצל רבינו פשוטו כמשמעו, תלמיד צעיר מבני שיעור ג' נכנס ביום שישי אחה"צ להתייעץ באיזה ענין, והיו מונחים הכסאות על השולחן, שהועלו לצורך שטיפת הרצפה.. רבינו שהיה קרוב לגבורות הכניסן בחביבות יתירה ומיהר והוריד בעצמו את הכסאות בלי לבקש מהתלמיד הצעיר שיוריד לעצמו. דבר זה נתן לי כזו הרגשה של אהבה וחביבות- אומר התלמיד וחקוק הוא בזכרוני עד היום.
שמאל דוחה וימין מקרבת
ראו בשיעור איך שקיים בחדא מחתא 'שמאל דוחה וימין מקרבת', לפעמים היה אומר תוכחה לתלמיד בתקיפות, אמנם תמיד – בלא יוצא מן הכלל – היה מסיים עם חיוך על השפתיים. וראו שכל תוכחתו היה מתוך אהבה. וזה עשה רושם מיוחד עד היום הזה.
נעתיק כאן קטעים מרשימות אחד התלמידים הותיקים המשמש כיום כמרביץ תורה באחת הישיבות הגדולות.
פעם בשיעור אמר, שאתמול נזף באחד התלמידים, ולא יכול היה להירדם בלילה מחשש שמא נזף בתלמיד יותר ממה שהגיע לו.
אך היום רואה שלא נזף בו מספיק.
רבי אהרן לייב שטינמן אמר פעם לאחד מהרמי"ם בצוות הישיבה שמקנא ברבי מיכל יהודה שיש לו כזה מסירות לתלמידים, שהוא לא יכול להירדם בלילה, הן מצד שלא עשה מספיק בשביל התלמיד, והן שאולי נזף יותר מדי.
היה בחור שלא היה קם לתפילה, והיה לרבינו משא ומתן אתו על זה. באחד הימים דיברתי עם רבינו בלימוד בהיכל הישיבה לאחר תפילת מנחה, וההיכל היה ריק, ואותו בחור עבר לצידנו, ועצר אותו רבינו ושאלו מה יהיה? הרי סיכמתי אתך שיעירו אותך! ענה הבחור לרבינו מה אני יכול לעשות, אני אנוס כי אני לא מרגיש שמעירים אותי. אמר לו רבינו תבקש מ… [ונקב בשמי] שיטפטף מספר טיפות מים עליך כל בוקר במיטה ובכך תתעורר. ענה אותו בחור, מ… הוא לא יסכים לעשות לי כך. מיד פנה אלי רבינו ואמר בפניו: 'תראה איזה אצילות יש לו, שהוא אומר עליך שאתה לא מסוגל לעשות דבר כזה'! בתוך התוכחה שרבינו תובע ממנו והוא עונה, משבח אותו רבינו על אצילות נפשו.
הייתי בחור ביישן, ואף פעם לא הוכיח אותי רבינו ברבים. פעם ניגשתי אחרי השיעור לשאול שאלה בתוס', והיה הזדמנות שלא היה בסביבה אף בחור, מצא רבינו להוכיחני, ואמר בחורים מתרשלים מלהתייגע, ובאים מיד לשאול כל דבר שלא מבינים, ורוצים שיכניסו להם בפה כמו ילד קטן, צריך ללמוד להתייגע.
שמעתי את דברי התוכחה והלכתי. מיד קרא לי רבינו שאחזור ואמר לי בא נראה את התוס' והסביר לי במתיקות, כנראה כדי שלא אצא בהרגשה של נזוף, והעיקר ששמעתי את התוכחה ואלמד להתייגע על ההבנה.
כשנכנסתי לישיבה גדולה, לא הייתי רגיל בנוסח השיעורים של ישיבה גדולה ורציתי שיהיה לי הכוונה על מה שאמרו בשיעורים, לשמוע מה דברים מוכרחים להבנת הפשט, ומה נאמר רק לפלפולא בעלמא, רבינו הקדיש לי כל מוצאי שבת שעה בקביעות במשך שנה שלמה, ובסבלנות מרובה שמע אותי, והיה מנתח אתי את הדברים כאב את בנו במסירות נוראה.
אבן בוחן
בבחינותיו בישיבה, היה הבדל בין המבחנים. המבחנים שבאמצע הזמן היו יותר קשים לעומת המבחן שבסוף הזמן, שהיה בצורה יותר קלה.
פשר הדבר, אמר רבינו, כי בתוך הזמן חשוב יותר לזרז את התלמיד ללמוד ולכן הוא מאתגר את התלמידים במבחן קשה. אבל בסוף הזמן צריך לראות שהתלמיד ייצא מרוצה ושמח, כדי שיתחיל את הזמן הבא או את השנה החדשה עם סיפוק, חשק ורצון.
ולכן גם כשהתלמיד לא ידע במבחן שבסוף הזמן, היה רבינו מסייע בידו ומכוונו אל התשובה הנכונה, כדי שייצא בתחושה והרגשה טובה.
והיה מתאונן על אותם רמי"ם, שבשעת מבחן או אפילו תוך כדי משאם ומתנם עם התלמיד, הם טורחים "להוכיח" לו שאינו יודע… "זוהי עוולה גדולהו" – קרא רבינו – "תמיד צריך לתת לבחור הרגשה שהוא יודע. כאשר הר"מ מוכיח לבחה שאינו יודע, הוא עלול לגרום לו נזק לשנים רבות ואפילו לדורות… רק כשאומר דבר שאינו ישר, אין להשאירו בטעותו ויש להעמידו על האמת".
כפי שפלוני אמר
מעשה היה ובאחד המבחנים שערך רבינו, שאל רבינו שאלה לכלל התלמידים והמתין לתשובה. אחד הבחורים ענה את התשובה, אך רבינו דחהו ואמר תשובח אחרת לשאלה.
לאחר מכן התברר כי הבחור צדק בתשובתו, חזר רבינו על דברי התלמיד וסיכם ואמר בחמימות ובמתיקות: "אתם שומעים? התשובה היא כפי שפלוני אמר, ולא כפי שאנחנו אמרנו".
והיו הדברים למשובב נפש והתרוממות לאותו בחור, ולכלל התלמידים שיעור מוסרי חי במושגים מרוממים ב'הודאה על האמת', שהפליאתם.
לרומם ולנשא
אף תלמידי הישיבה שלא נמנו על שומעי שיעורו, היה רבינו מרומם ומנשא. מספר בעל המעשה:
היכרותי הישירה עם רבינו, היתה בסוף חודש אלול הראשון שלי בישיבה – בשיעור א'. מהיום הראשון שנכנסתי לישיבה, הרגשתי צורך להתקשר אליו וידעתי שאין טעם להמתין עד לשיעור ג', אלא שלא מצאתי שום אמתלא לגשת אליו ולשוחח עמו. אולם הייתי מביט אחריו בכל הזדמנות, במיוחד לאחר השיעור בהלכה שמסר לאחר תפילת שחרית, וכן בלכתו הביתה בצהרים לאחר תפילת מנחה.
רבינו בעל הבחנה דקה ונדירה היה, והרגיש בהליכתי בעקבותיו, וכמה ימים לפני ראש השנה, כשיצא מבנין הישיבה לכיוון ביתו, הסתובב לאחור, התקרב אלי ושאלני לשמי. לאחר מכן שאלני באיזו סוגיה אנחנו אוחזים בשיעור. ולסיום, העיר הערה קצרה בסוגיה שלמדנו, וביקשני לנסות ליישבה ולשוב אליו עם תשובה.
הדבר המריץ אותי לשבת ולחזור שוב ושוב על הסוגיה בעיון, לשוחח אודות השאלה עם תלמידי חכמים מקרב משפחתי. וימים אחדים לאחר מכן, בסיום תפילת מנחה, המתנתי לו כשאני ניצב בדחילו ביציאה מפתח הבנין. והנה יוצא רבינו משיעור ג', מוקף בתלמידים כשהם משוחחים בענין השיעור שלימדם אותו יום. אולם רבינו מיד קלט אותי בעיניו, ובחיוך האבהי המפורסם שלו ובקולו הרך. הידוע, אמר לי: "נו, עמנואל יש לך תשובה?"… הרציתי את תשובתי בקצרה, ונראה היה כי הוא מרוצה מתשובתי.
אולם רבינו לא הסתפק בכך, אלא פנה לתלמידיו – המבוגרים שבישיבה – ואמר להם: "אתם שומעים מה הוא אומר?" – והרצה בפניהם את שאלתו ואת תירוצי.
בסיום דבריו, פנה ואמר לי, כי הוא מבקש שאגש אליו עם כל חידוש או קושיא שמתחדשת אצלי.
אין לתאר ולשער מה עשה לי המפגש הזה! במשך כל שלוש שנותי בישיבה הרגשתי שאינני יכול לרדת מהמעמד שרבינו מחזיק אותי, ואני צריך להוכיח כל הזמן שאני ראוי למה שחושבים עלי…
אז, צעיר הייתי לימים, רך בשנים, צועד את צעדיו הראשונים בעולמה של הישיבה. אולם ברבות השנים הבנתי כמה גאונות בחינוך היה במעשיו של ראש הישיבה.
סבלנות
מידת הסבלנות של רבינו בשיעורו היתה להפליא. היה מתייחס לכל יחיד ויחיד, לכל שאלה שלו בכל תשומת הלב, מטעימה ומבארה, ולאחר מכן מיישבה בטוב טעם, ומוודא שהשואל אכן הבין את התשובה. ואם לא הבין, טורח היה להסביר שוב ושוב. כשהבחין פעם כי שאר תלמידי השיעור מאבדים את סבלנותם לנוכח התעסקותו עם בחור יחיד שלא הבין – פנה אליהם ואמר: "מהשיעור כאן אפשר ללמוד לא רק איך לומדים, אלא גם את מידת הסבלנות" – בכוללו את כל תלמידי השיעור במידת הסבלנות, וכביכול אינו אלא אחד מהם.
שח רבי יעקב אדלשטיין: "שני יסודות יש ללמוד משיעוריו של רבינו – לימוד התורה בבהירות, ומידת הסבלנות".
גם רבי נסים קרליץ, תלמידו מאז, אמר על רבינו: "יש ללמוד ממנו אהבת תורה ומידת הסבלנות. וכן יש ללמוד מדרכיו את המסירות לכל אחד – אהבת הבריות ומידות טובות מופלגות שראינו אצלו, הכל בא על ידי לימוד התורה".
היה רבינו אומר:
מחנך ללא יראת שמים – אינו מחנך טוב.
ברם, מחנך ללא סבלנות – אינו מחנך כלל!
גיהנם פעורה תחתיו
בעיצומו של השיעור, השתובבו פעם התלמידים עד כי הפריזו על המידה. החוויר רבינו כולו, ודפק על השולחן שלפניו בעוצמה כזו, עד כי נדמה היה שהשולחן עומד להשבר… ואמר בקול רועד: "איהר שלעפט זיך אריין אין גיהנם, און איהר ווילט מיר אויך אריין שלעפען מיט אייך אין גיהנם!" – מושכים אתם את עצמכם לגיהנם, ומבקשים אתם לגרור גם אותי עמכם לשם!
ניכר היה על רבינו כי הוא חש את הגיהנם הפעורה תחת רגלי התלמידים, והנה הנה עוד קט והם נופלים בו… ואחריותו על תלמידיו תמשוך ותגרור גם אותו בעקבותיהם לשאול תחתית.
רבי חיים שינקר, ראש ישיבת דרכי משה מספר: כאשר למדתי אצל רבינו בישיבת תפארת ציון, והיה מטיף לנו מוסר, היה אומר: "אני מדבר אל עצמי… ושוב לעצמי" – כך היה אומר דברי מוסר.
לא היתה זו מליצה. רבינו חש כי אחריותו לתלמידיו נובעת בראש ובראשונה ממנו עצמו. אם תלמידיו לא נוהגים כראוי – האשמה בו. ואם הוא – לדעתו – פגום במידה זו או אחרת, הרי הוא מעביר חלילה 'פגם' זה גם לתלמידיו אחריו.
ומה מרטיטה עדותו של רבי גרשון אדלשטין, מאותם ימי ראשית של ישיבת פוניבז' הגדולה, כאשר זכה להתאכסן בבית רבינו. לילה אחד שמע את קול רבינו כשהוא בוכה מאין הפוגות. בחרדה ניגש ושאל על מה זה. ורבינו משיבו: "היום השתובבו התלמידים בשיעור ולא הצלחתי להטותם חזרה אל המסילה. והרי אמרו חז"ל 'כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים" – וכיון שדברי לא נשמעו, הרי שחסר אני ביראת שמים – ועל דא קא בכינא".