"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר י"ט, ב')
רבינו הגיע לבית הדין הגדול ובאמתחת ה"חכמה" שלו מונחים וסדורים כל ששת הסדרים, בהבנה והעמקה. דברי הפוסקים על כל אופניהם; האוקימתות וההיכי תימצי, היו נהירים לו ופרושים לפניו כשמלה.
תיאר חבר בית הדין הגדול ורבה של ירושלים הגר"יב ז'ולטי זצ"ל, כי בכל פעם כשהזדמן סיפור מסובך מורכב ומוקשה לדיון בפני חברי בית הדין, היו מקדישים הדיינים זמן מיוחד כדי לשבת בצוותא לנתחו, כל אחד לפי חכמתו העלה את המבט וזווית ההשקפה ממנה נובעת נקודת הבעיה, וכיצד להביאה אל פתרונה.
כך היו שוקלים וטרים משך זמן מה, כאשר בדבריהם נבנים ונסתרים מגדלי דברי תורה, וגם אפשרויות שונות מחכמת העולם ותבונה בטבעי אנשים משאם ומתנם… ובסוף, תמיד נפרדו בעת שהגיעו לעמק השוה פה אחד להגדיר את נושא הדיון בצורה מוסכמת על דעת כולם.
והפלא היה, שהמסקנא שהגיעו אליה פה אחד התאימה תמיד להנחה של רבינו במושכל הראשון! בהספדו של הגר"י זילברשטיין, חתן הגרי"ש, את הדיין הגר"י וילנסקי זצ"ל שבשנותיו האחרונות התגורר ברמת אלחנן, סיפר מעדות אישית על אופן שיחם ושיגם של הדיין הגאון הנפטר והגרי"ש בבקיאות ובהירות נדירה בסוגיות העמוקות שבהלכה, אף בנושאים שאינם השכיחים והמצויים בבתי הדין.
היה זה בתקופת היות הרב זילברשטיין חתן צעיר, כשהגיע לבית חמיו. וראה את הגר"י יושב ליד השולחן ליד הגרי"ש, ודנים בשאלה סבוכה של עגונה שהגיעה לבית הדין. האשה טענה לבטל את הקידושין למפרע בטענה של מקח טעות היות ונודע לה שהבעל היה חולה מכבר ולא גילה לה, והחליטו לקרוא לרופא ולברר אצלו את פרטי המחלה וכו'.
כשהגיע הרופא לבית הדין סירב להעיד מאחר וכבר נשבע לא לגלות פרטים חסויים של הפציינטים… השאלה שעמדה לפניהם היתה אם ניתן להתיר לו את השבועה הזו, ואם יוכל להעיד בנושא.
הרב זילבשטיין עמד בצד כדי לא להפריע לשני גדולים אלו, כאשר הוא ממתין שעה ארוכה עד שסיימו את שיחתם. וכך זה נשמע: "אבל הרא"ש ביומא אומר…."; "ואולי לפי התוספות בכתובות…"; "והגמרא שם במסכת נדרים… ושם במסכת שבועות…" וכו'.
שני הגאונים מצטטים זה לזה ראשונים ובוללים גמרות עם פוסקים, ולכאורה לא כל הגמרות שהוזכרו היו קשורות לנושא, עם כל זה הובאו משם ראיות… ועל הכל – השולחן היה ריק מספרים…
היה זה חזיון נאדר וכביר של יקרת התורה וכבודה. המלמד פרק מדהים ביכולת ידיעת התורה כמעט מילה במילה בעל פה. כשהגרי"ש אך כבן נ' והגר"י כבן ארבעים ושבע…
כתיבה ובהירות
באותן שנים העלה על הכתב נימוקי הלכה ארוכים ומפורטים בסדר ערוך נדבך על גבי נדבך בבהירות עם ניתוח למדני במקום הצורך, על פני כל הפוסקים השייכים לכל נידון ונידון, ורוב מערכותיו נדפסו בחלוף השנים בכרכי הפד"ר, ומשם הועתקו לכרכי ספרו הגדול "פסקי תשובות".
נימוקי ההכרעות הללו משמשות את ציבור הדיינים מאז ועד הלום, כאסמכתא בנושאים דומים העולים על הפרק מזמן לזמן, עד האידנא.
העיד עליו אחד מגדולי וטובי הדיינים שכיהנו מעולם בבית הדין הגדול, הגאון רבי מרדכי אליהו (שכיהן תקופה אחת גם כראשל"צ ורב ראשי), כי אמנם ישבו בבידה"ג דיינים גאונים ומנוסים בכתיבת פסקי דין, מכל מקום לא קרה שכתבו פסק דין ארוך ומסודר מראשיתו לסופו בלי מחיקות, בסופו של דבר הכתב הועתק בצורה מסודרת ונקיה.
היחיד שכתיבתו מיד היתה בבהירות ובניסוח המדוייק עד שמילה לא נפלה מדבריו, בלי צורך בתיקון ולא בשינויי סדר, היה רבינו הגרי"ש. הדיינים כולם חשו לידו כעומדים לפני ענק בתורה במושגים שאינם בנמצא בדורותינו.
והוסיף המעיד: כל אחד מהדיינים נזקק לפני כתיבת נימוקי ההלכה לפסק הדין לפתוח שתיים ושלוש מסכתות, ולעיין בכמה מקומות בשולחן ערוך, היות ויש ענין של דימוי מילתא למילתא שהוא דבר עמוק להתבונן בו עד שמגיעים לעומק הנקודה ולהכרעה הברורה מהיכן מקור דין ספציפי זה נובע. היחיד והמיוחד מביניהם שאף פעם לא נזקק לעיין הנה והנה פה ושם לפני שיקול הדעת היכן הוא מקור הדין המסויים – היה רבינו הגרי"ש. תמיד פתח גמרא אחת ושולחן ערוך במקום אחד. שם כבר היתה המסקנא הסופית.
אבחנה דקה
ביושבו בדין, התמצא בנושא הנידון לפניו, והראה בקיאות ובהירות בכל הויות העולם הקשורות לאותו נידון, לא פחות מהחלק ההלכתי. עיניו היו צופיות לעומק כל סוגיא וענין, וניחן בראיה חודרת ומהירה גם בחלק הטכני, עשרת מונים מאחרים ואפילו מהדיינים שלצידו.
ומעשה שהוגש לפניו כראיה באחד הדיונים שטר עם חתימות, ומיד הפטיר עליו "מזוייף". כל מי שהיה שם ניסה להתבונן ולהבין על סמך מה קבע כי השטר הנראה אותנטי על פניו נראה לו כמזוייף, ולא רצו מיד להסכים אתו. רק אחרי שאמר ששם לב שחלק מהכיתוב נכתב בעט אדום, התבוננו שוב ושוב שאכן כל הכתב כולו שחור, אבל בחלק מהמקומות ניכר "כתב על גבי כתב" והתחתון היה כיתוב אדום, והצדיקו את קביעתו.
גם בענין זה העיד הרב מרדכי אליהו: לא פחות ממה שהיה בקיא ולא אניס ממנו כל רז בהלכה, היה פיקח וממולח ברזי העולם. במשאם ומתנם של הבריות, ובהבנת כל נושא שבא לפניו לדיון. בעוד שהדיינים שישבו עמו טרם הבינו את גוף העובדות כפי שהציגו הצדדים, כבר קלט במוחו הבהיר את כל הסיפור ואת נכלולי הצד הרמאי…
וענוה
דמותו כ"דיין" ניכרת היתה על כל הילוכו, בכל צעד ותנועה שלו. כי לא נתן לעצמו לבטא רגש זה או אחר במהלך בחינת ובדיקת כל דבר הלכה. לא היה ניכר עליו הבדל בין חיוב לשלילה, בין הזדהות לדחיה, מכל צד שנשמע בפניו, עד שחותך את הדין בשפה ברורה על פי המקורות שעמו. מעלה זו של "נטול רגשות ונגיעות" ניכרת היתה עליו מאז ועד יומו האחרון, והיא דוגמא מופתית לכל דיין איך ראוי לגשת לכל בעל דין ולכל דיון בלי לרדת להרגיש השתייכות לצד כלשהו, רגש העלול לפגום בשיקול הדעה התורתי הטהור.
לא רק בבית הדין, גם בביתו בשעת קבלת קהל. לפני שהכריע את פסק ההלכה הוא האזין, לפעמים השואל קצר תפיסה ומלאה והתיש את הרב הנשאל, אך רבינו תמיד – למרות גאונותו ופקחותו וכשרונותיו – שתק עד הסוף, לעולם לא ענה באמצע כשקלט את השאלה, או כשהשואל כופל את דבריו לריק; נותן את ההרגשה ששמע הכל והבין, וגם מתבונן בשאלה בתשומת לב. ומדובר בשואלים מגוונים מאוד, מעמי ארצות ועד גאונים תלמידי חכמים, מאנשי העולם המפוקח והמלומד עד פשוטי העם. לכולם האזין בקשב רב.
כאלו שהגיעו ממחוזות אחרים, בהם קיימת חציצה והגבלה בין בן העם הפשוט, הנקרא "סתם עמך", לבין המנהיג והראש. נרגשים ונפעמים היו כיצד כל אדם מן השורה ובעייתו הפרטית יכולים להגיע להתייעץ עם הגרי"ש ללא מתווכים, ובלי גינונים.
אחת היתה התייחסותו לראש ישיבה, או להבדיל לראש ממשלה, או לאחד מפשוטי השוק שיש לו שאלה הלכתית. כולם מגיעים. לכולם יש את שתי הדקות…
('השקדן')