גדולי ישראל בכל הדורות, לצד גדלותם העצומה בתורה ושקיעותם בה בכל רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם, היוו מאז ומעולם דוגמה ומופת ביחסם לבריות. בהליכותיהם, התוו עבורנו את הדרך העולה בית השם בחינוך הילדים והתלמידים.
בספר 'נתיבי מלכות' שיצא לאחרונה, הובאו סיפורים מרוממי נפש המציגים דוגמה אישית ומאלפת כיצד עלינו לנהוג בנושאים אלו, העומדים ברומו של עולם – שהרי בנפשות עסקינן. [תשואות חן למחבר, הרב אברהם פישאף שליט"א, על רשותו להעתיק את הדברים במסגרת זו לתועלת ולזיכוי הרבים].
הרב אברהם בהר"ן שלמד בתלמוד תורה 'עץ חיים' בתקופת כהונתו של רבי אריה לוין זצ"ל, סיפר את הסיפור האישי הבא: "למדתי בחיידר 'עץ חיים' במרכז ירושלים. בהפסקת הצהריים היינו אוכלים ארוחה שסופקה לנו מטעם החיידר. המצב הכלכלי בארץ היה קשה באותם ימים, ועבור רובנו היתה זו הארוחה העיקרית ביום. לפעמים, היינו מקבלים אפילו מנת קינוח – פודינג שוקולד מתוק, שבעינינו נחשב לפינוק מיוחד!
"יום אחד, מיהרתי לסיים את מנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת. גם אותה סיימתי מהר, והחלטתי לנסות לבקש מנה שלישית. אולם, הפעם הטבח סרב, כשהוא מסביר שילדים רבים עוד לא קיבלו מנה שנייה. מכיוון שמעדנים מסוג זה היו נדירים מאוד באותם ימים, התקשיתי להתמודד עם התשובה, ובכעסי הרב תפסתי את הסיר והפכתי אותו על פניו, כשהטבח מתמלא בנתזי פודינג שוקולד. כמובן, המעשה עורר סערה גדולה בחדר האוכל.
"המנהל הורה לי לגשת למחרת בבוקר למשגיח, רבי אריה לוין זצ"ל, הידוע בכינויו 'הצדיק הירושלמי', אשר היה המנהל החינוכי בת"ת "עץ חיים" באותה תקופה.
אותו לילה, לא הצלחתי לעצום עין, מפחד הפגישה שנקבעה לי למחרת עם רבי אריה. לא הצלחתי לחשוב על אף הסבר הגיוני להתנהגותי. וכך, העברתי את הלילה הארוך בדמיונות על העונשים והבושות שוודאי יהיו מנת חלקי למחרת.
"בבוקר, עמדתי נרעד ונפחד בפתח חדרו של רבי אריה. לאחר שהזמין אותי לשבת, שאל אותי רבי אריה: 'האם נכון מה ששמעתי עליך?' הרכנתי את ראשי בבושה, ובקול שכמעט לא נשמע, עניתי: 'כן'. רבי אריה המשיך ושאל: 'האם נכון מה שאני מבין, שאתה מאוד מאוד אוהב פודינג שוקולד?'
"תנועת הראש הנמרצת שלי אישרה את דבריו. 'כששמעתי מה עשית', אמר רבי אריה, 'הבנתי שכנראה זה העניין, אחרת, ברור לי שלא היית מתנהג כך! תראה… הבאתי לכאן פודינג שוקולד, במיוחד בשבילך!'
"באותו רגע, הלב הרך שלי קלט שחינוך חיובי מתוק הרבה יותר מפודינג. לראשונה בחיי, חשתי דחף פנימי להיות מחנך כשאגדל! מחנך, בדיוק כמו רבי אריה לוין". ואכן, אברהם הקטן גדל והיה לרבי אברהם בהר"ן, שנודע כאחד המחנכים המיוחדים ביותר בדור האחרון.
***
לפני כמאה שנה, בשנת תרפ"ד, כשהעביר הרב נתן צבי פינקל זצ"ל הקרוי "הסבא מסלבודקה", את ישיבתו מליטא לחברון, הוא שינה לחלוטין את שיטת החינוך שלו. כשנשאל אודות השינוי החד שעשה, הסביר הסבא שבדור הזה ניתן להרגיש את יצר המרדנות באוויר, ועקב כך, שיטות החינוך המוכרות שעבדו עד היום, רק יחמירו את המצב ויובילו לכישלון. למרות שכבר הגיע לגיל זקנה, הצליח הסבא לשנות את כל עקרונות ושיטות החינוך שלו, כשהוא מחליף את הביקורת והמוסר בדרכי נועם, שהכילו מחמאות רבות ועידוד.
סיפר ר' חיים וולף: "יום אחד, ניגשתי אל ראש הישיבה שלי, רבי שמואל קמינצקי שליט"א, ראש ישיבת פילדלפיה וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה, כדי להתייעץ עימו בענייני חינוך. כשהגעתי לנושא המשמעת, שאלתי אותו מהי הגישה המומלצת ביותר, והוא ענה: "חבק אותם! נשק אותם!". שאלתי אותו, "כיצד עליי להגיב כשילד עושה מעשה לא ראוי?". "חבק אותו! נשק אותו! ספר לו כמה אתה אוהב אותו, ורק לאחר מכן תסביר לו מה אתה רוצה ממנו". ענה ראש הישיבה בנימה נחרצת. "אבל מה לעשות כשהילד עושה מעשה באמת נורא?" הוספתי לשאול. "חבק אותו שוב" חזר ראש הישיבה ואמר. ואז, הרשיתי לעצמי לשאול: "האם התנהגות שלילית לא מחייבת לפעמים עונש או סטירה?'. ענה ראש הישיבה: "אין שום דבר שתוכל להרוויח מסטירה אותו אי אפשר להרוויח בעזרת חיבוק!"
המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל הביא בשם רבו, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל שאמר: "הריני כבן שמונים שנה, ואני אומר לכם שאני מתחרט על כל סטירה שנתתי אי פעם לילדיי. הרב דוב ברזק שליט"א, מחנך נודע ומחבר "חינוך בסערות הימים", מוסיף את הדברים הבאים:
כדי להבין עד כמה דבק רבי אלי'ה במידת האמת, עלינו לדעת שכל ימיו עבד על מידת הכעס. גם בצעירותו מעולם לא העניש את ילדיו אם נדמה היה לו שהוא מעניש מתוך כעס, ולא מתוך מחשבה על טובת ילדיו. פעם אחת, הוא המתין שבועיים תמימים לפני שהעניש את בנו, שכן רק אז היה בטוח שלא נותרו בו שום עקבות של כעס. ובכל זאת, הענק שבענקים הזה התחרט על אותן פעמים בהן הגיב "בחומרה", וחש כי ילדיו היו מפיקים תועלת רבה יותר לו היה מגיב למעשיהם בחמימות בלבד.
המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל, סיפר פעם, ששמע מפי נכדו של רבי אל'ה לופיאן זצ"ל, שסבו היה אדם עדין ורך כל כך, שפעם העניש את בתו בכך שלא הרשה לה לצחצח את נעליו לכבוד שבת!!! מכיוון שכמעט לא נהג בתקיפות כלפי ילדיו, היא בכתה מאוד בעקבות "העונש הנורא" הזה, ולמדה את הלקח.