את 'תחום' אלפיים אמה של שבת, מודדים מקצה העיר, דהיינו, שגם אם העיר גדולה מאוד, מותר ללכת מקצה אחד שלה לקצה השני, ואלפיים אמה נוספים מעבר לה. ומדידת התחום מחוץ לעיר – לדעת השולחן ערוך, תחילתהּ מקצה העיר, וכן נוטה דעת הגר"א. אולם, לדעת הרמ"א, מוסיפים לעיר מכל עברֶיה שבעים אמה ושני שלישי האמה [כ־30-40 מטר, לשיטות השונות], והוספה זו מכונָה 'עיבורהּ של עיר'; ומקצה ה'עיבור' והלאה, מודדים אלפיים אמה. והמשנה ברורה כתב על כך כי "הנוהג להקל אין למחות בידו", אבל החזון איש כתב שמנהג בני אשכנז להקל בדבר. ונחלקו הפוסקים בנוגע לעיר שאינה מוקפת בחומה, מה נחשב לקצה העיר לענין מדידת התחום או עיבורה של עיר – האם קצה הבתים, או קצה החצרות המקיפות את הבתים.
ועיר שבסמוך לה ניצב בית אשר המרחק בינו ובין בתי העיר אינו עולה על שבעים אמה ושני שלישי האמה, כמידת 'עיבורה של עיר' – הריהו נחשב לחלק מהעיר, ומודדים את 'תחום' העיר מבית זה והלאה. ונחלקו ראשונים, אם די בכך שקצה הבית נמצא בגבול עיבורה של העיר, או שצריך שחלק מהבית יהיה בתוך עיבורה של העיר. ואם יש בית נוסף שהמרחק בינו ובין הבית הראשון הוא כמרחק הנ"ל – אף בית זה מצטרף לעיר, וכן אם יש בית שלישי שהמרחק בינו ובין השני הוא כמרחק הנ"ל – הריהו מצטרף לעיר, וכן הלאה.
ודין זה, אמוּר אף בבית של גוי. ואינו אמוּר אלא בבית הראוי לדירה, אך אין צורך שידורו בו בפועל. ואף אם הבית נהרס ונותרו ממנו שלוש מחיצות בלבד, ללא תקרה, או שתי מחיצות עם תקרה [בתוספת שכבת טיט, ראה במקורות], הריהו מצטרף לעיר. ובית הבנוי בחפירה שמתחת לפני הקרקע, וכדומה, אינו נחשב כבית דירה לענין זה. ויש אומרים, שהוא הדין לבית הבנוי מעל לפני הקרקע על גבי עמודים, אך יש שהוכיחו מדברי ראשונים שבית כזה נחשב לבית דירה. ובית שאינו קבוע במקומו, כגון מבנה מגורים נייד – אף אם הוא מוצב בשבת בסמוך לעיר, אינו מצטרף אליה.
ועוד בענין זה: אין בית נחשב כבית דירה לענין הצטרפות ל'תחום' אלא כשמשַׁמש לאכילה או ללינה. ואם משמש לאכילה פעם ביום, כגון מפעל שהפועלים אוכלים בו ארוחת צהריים בקביעות – יש מגדולי האחרונים שכתב שאינו נחשב לבית דירה, ויש שהקלו בדבר. וכמו כן, אין בית נחשב כראוי לדירה אלא אם יש בשטחו לפחות ארבע על ארבע אמות, שהן שש עשרה אמות רבועות; ונחלקו הפוסקים בנוגע לבית ארוך וצר ששטחו שש עשרה אמות רבועות, אך רוחבו קטן מארבע אמות – אם נחשב כראוי לדירה. ובהעדר תנאֵי בית דירה – מבחינת המחיצות, המיקום, או השטח, וככל האמוּר – אינו נחשב כבית דירה אף במקרה שדרים בו. ויש אומרים, שאף בית העונה לתנאים אלו, אינו מצטרף לעיר אלא כשנבנה לצורך דירה ולא כשנבנה רק לשֵׁם הגדלת תחום העיר.
[שו"ע שצח, ה-ו, משנ"ב יט, כ-כב, כד, כו, כט ו־לא-לד, וביה"ל ד"ה וכן, ד"ה ארבע וד"ה תקרה; בו"מ דרשו, 18, 29, 30, 33, 37, 38, 41-43 ו־64; (וראה שו"ע שם, יא)]
מהו המקור בתורה לכך שאין 'נפילת אפים' בימי שמחה ומועד? מדוע מטים את הראש הצִּדה בשעת אמירת תחנון? וחתן שכבר התפלל – האם פוטר את המתפללים מאמירת תחנון?
בפרשת השבוע, במעשה קורח ועדתו, נאמר על משה ואהרן, בעת שהתפללו להשי"ת שלא יכלה את כל בני ישראל בעוונו של קורח: "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵ־ל אֱ־לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". ואמרו רבותינו, שמכאן סמך ל'נפילת אפים' בתפילה, והיינו נפילת אפים בשעת אמירת תחנון לאחר תפילת שמונה עשרה.
ובעבר, אכן נהגו לומר תחנון תוך כדי 'נפילה' בצורת קידה על הקרקע, עם הפנים כלפיה. אך במשך הדורות השתנה המנהג, וכיום אומרים תחנון בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. הטיית הראש מקורה בכך שקידה על רצפת אבן אסורה ללא הטיית הראש הצידה, ולכן נהגו בעבר להטותו, והמנהג נותר עד ליָמינו. לדעת השולחן ערוך יש להטות את הראש על יד שמאל, ולדעת הרמ"א, בשחרית שיש תפילין בשמאל, משום כבודן יש להטות את הראש על יד ימין, ובמנחה – על יד שמאל.
ואין 'נפילת אפים' אלא במקום שיש בו ספר תורה, ורמז לדבר בספר יהושע: "ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'". ובמקום שאין בו ספר תורה, יש לומר תחנון ללא נפילת אפים. ומקום שמונחים בו ספרי קודש בדרך קבע, יש אומרים שדינו כמקום שיש בו ספר תורה, ויש חולקים. ובירושלים העתיקה נהגו ליפול על פניהם אף במקום שאין בו ספר תורה, משום קדושת המקום, הנחשב כ'לפני ארון ה". והמתפללים בעזרת נשים שניתן לראות ממנה את ארון הקודש, או בחצר בית הכנסת בצד שבו הפתח פתוח וניתן לראות את ארון הקודש, יפלו על פניהם.
ובימי שמחה ומועד אין אומרים תחנון. ובתשובות הגאונים מוסבר שמקור הדבר הוא בפסוק הנ"ל שבפרשתנו, דהיינו, שנפילת אפים ראויה בעת צרה וחרדה, וכפי שאכן היה במעשה דנן, שהשי"ת רצה להעניש את כל ישראל רח"ל, אבל בזמן שמחה אין הנפילה ראויה. ולכן אין נפילת אפים בשבת וביום טוב, וכן בימות החול שהם ימי שמחה, כגון ל"ג בעומר וט"ו באב.
וכן כשמתפללים יחד עם בעלי שמחה, נחשב כל הציבור כשמֵח בשמחתם, ואין אומרים תחנון. ובעלי שמחה הם: 'בעלי ברית' – אבי התינוק הנִמול, הסנדק והמוהל – ביום הברית, לפני שהתקיימה הברית; וחתן עד תום שבע יממות [בזיווג ראשון של שני הצדדים] משעת כניסתו לחופה. ויש אומרים שחתן ביום חופתו פוטר מאמירת תחנון אף לפני שהתקיימה החופה, ובלבד שהחופה מתקיימת מבעוד יום. ואם החופה מתקיימת בלילה, לכל הדעות אין החתן פוטר מתחנון בערב החופה; אך אם מתפללים יחד עמו במקום החופה – יש אומרים שאין לומר תחנון.
ואם בעלי הברית אינם מתפללים עם הציבור, אלא אך נמצאים בבית הכנסת בשעת התפילה – יש שנראה מדבריהם שאינם פוטרים מאמירת תחנון. ויש שכתב שכן הדין גם בחתן; ויש שכתב שביום חופתו פוטר אף כשאינו מתפלל עם הציבור, ובשאר ימי ה'שבע ברכות' אינו פוטר אלא כשמתפלל עמהם; ויש שכתבו שגם בשאר הימים פוטר אף כשאינו מתפלל עמהם. ומי שהתפלל עם החתן ובעלי הברית והאריך בתפילתו עד לאחר שהלכו משם, פטור מאמירת תחנון.
ובין תפילת שמונה עשרה ל'תחנון', אין להפסיק ולעסוק בשיחה שלא מעניני התפילה, משום שבכך גורם שבקשותיו בתחנון לא תתקבלנה כראוי; ועל פי הקבלה אין להפסיק בדיבור כלל. ובהקשר זה יש להביא את דברי הרמב"ם, הממקמים את נפילת אפים במערכת של תפילת העמידה; וכך הוא כותב בהלכות תפילת שמונה עשרה: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהם ולעשותם… עמידה, ונוכח המקדש… והכריעה, והשתחויה". כפי שמבאר הרמב"ם בהמשך דבריו, השתחויה זו היא נפילת אפים, והוי אומר, שכְּשֵׁם שצריך לעמוד בשמונה עשרה, ולכיוון בית המקדש, וצריך לכרוע מספר פעמים במשך התפילה, כך נדרשת נפילת אפים בסוף התפילה.
[שו"ע או"ח קלא, א-ז, משנ"ב א-כו, וביה"ל ד"ה להטות; בו"מ דרשו, 2-35]