צוות 'לקראת שבת'
בהמשך למאמר בסדרה שהתפרסם בגיליון, לכבוד חג מתן תורה, אנו ממשיכים השבוע עם סדרת השיחות עם גדולי ראשי הישיבות, שבישיבותיהם מתקיימים סדרי לימוד במסגרת תוכנית 'בני הישיבות' מבית 'דרשו'.
חדרו של ראש הישיבה הגר"ד וולפסון שליט"א הומה שיעורים וחבורות של בניו-תלמידיו בכל מקצועות התורה בשעות הצהריים המאוחרות. בין 'חבורה' ל'שיעור זרעים', ביקשנו ליטול שעה קלה לרב שיח מרתק עם הרה"ג ר' הלל מן שליט"א מרבני הישיבה שליט"א והרה"ג ר' אלכסנדר הוכברגר שליט"א מרכז תכנית בני הישיבות ב''דרשו''.
אחת הסוגיות העומדות על מפתן דלתו של כל בן ישיבה באשר היא: האם להשקיע יותר בעיון שהוא המענג את הלומד יותר, ומחבר את הלומד לתורה.
מצד שני כולנו יודעים שבלי רכישת המסכת, ובלי הגברת הידיעות, לא שייך להגיע גם לעומק ולעיון גדול ומושלם, וגם לא יוצאים מכך תלמידי חכמים בצורה אמיתית ומושלמת. ולכן באנו בשאלתנו הפותחת, מהי חשיבות לימוד המסכת, הידיעות, והמטרה לגמור המסכת ולדעת אותה בסוף שנה או זמן, וגם איך יוכל לימוד זה לסייע ולהשביח גם את לימוד העיון.
ראש הישיבה שליט"א: עלינו לדעת, שמה שלימוד התורה נותן ללומד שכל ישר, שכל של תורה, זה לא תמיד נראה ברגע, אבל לא רק שיודעים יותר דברים, בסופו של דבר זה יכול לסייע בהבנת דבר מסוים, או גמרות מפורשות או תוס', וצריך להגיע לכך. כך היא צורתו של ת"ח – ידיעת התורה הגדולה.
חז"ל הרי אומרים בקידושין [ל] שאדם ישלש שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד. אדם אינו יודע כמה הוא יחיה, ולכן ישלש ימיו. אני לא נכנס עכשיו לנושא של שליש במקרא, שהיא סוגיה בפני עצמה. הראשונים כבר דנו בזה, והאריכו בכך הראשונים והפוסקים.
באופן כללי צריך לדעת בשו"ע הגר"ז וגם מובא בביאור הגר"א שלא מדבר דוקא בשליש משנותיו. שליש פירושו של דבר שצריך בסך הכל לסדר שיהיה לו את שלושת החלקים, וכל מקצוע לפי כמה זמן שהוא לוקח בסופו של דבר.
השאלה המתבקשת, מהי משנה? לכאורה חושבים שהכוונה המשניות שסידרן רבי הקדוש, למעשה זה לא כך. יש ראיה מפורשת לכך בדברי הרמב"ם שכתב שמי שילמד תורה שבכתב, ואחר כך ילמד את הספר שלו, ידע כל התורה שבעל פה.
מקבץ ומבאר
ומפרט בהקדמתו שזו עיקר העבודה שעשה על כל פנים, "מפני זה נערתי חצני אני משה בן מיימון הספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים, כמו שהוא מצייר, את כל הספרים שהוא לקח, בבלי, ירושלמי, ספרי, ספרא, וכתב את הכל בדרך קצרה, בלשון ברורה ודרך קצרה את התורה שבעל פה, שתהיה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ופירוק, לא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר בחיבורו, עד שיהיו כל הדינים גלויים לקטן וגדול בדין כל מצווה ומצווה. כללו של דבר, שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות עד חיבור התלמוד, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה. והוסיף שקרא זאת משנה תורה, כי אדם קורא תורה שבכתב תחילה, זה לא תחליף לכך, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, אינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
וניתן היה לחשוב לדבריו, שניתן לסגור את הגמרות. וכי זה מה שהרמב"ם התכוון בדבריו?!
בתשובות הרא"ש העיר, שהמציאות היא שלפעמים לא מבינים בתוך דברי הרמב"ם, ויש הרבה דברים סתומים, שלא מבינים בתוך דברי הרמב"ם רק אם יודעים את המקורות. אז מה בכל אופן התפקיד של הרמב"ם במכלול המדבר, זו עוד סוגיה. אבל אני שואל, מה בכלל הרמב"ם התכוון בדבריו אלו?
ולמעשה, כשפותחים אחר כך את ההשוואה של דבריו, בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם העמיד את הגדרים של מהו סדר הלימוד. כתב הרמב"ם, כיצד? חייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר וידין במידות… וזהו הנקרא תלמוד.
מוסר לאברכים
אחר כך הרמב"ם מפרט איך מחלקים את השילוש. והביא לכך דוגמא לאדם הלומד תשע שעות, כמו בעל הבית. ובדרך אגב כמה מוסר הוא לנו שבעל הבית לומד תשע שעות… הלוואי אברכים לא מעט יזכו ללמוד תשע שעות נטו, וכמובן ישנם אברכים בני עלייה, אבל לא עליהם אני מדבר.
אותן התשע שעות, קורא בשלוש מהן תורה שבכתב, שלוש מהן בתורה שבעל פה, ובשלוש מתבונן בדעתו להבין דבר מתוך דבר, שזה הרמב"ם הגדיר קודם "תלמוד". הוי אומר, שפירש לנו הרמב"ם מהי ההגדרה של תורה שבעל פה? משנה, זה תורה שבעל פה. וכי הרמב"ם בפרשנות שלו קיבץ רק את דברי המשנה? הוא לא מקבץ את כל הדינים המופיעים בגמרא? הרי הוא הסביר לנו מה הוא קיבץ – כל הדינים בגמרא ובפסיקת הגאונים.
מוכח בדברי הרמב"ם, שמה שקרא משנה – זוהי תורה שבעל פה. כשנאמר 'טועה בדבר משנה', אז הראשונים אומרים שאחד שטועה בהלכות שמפורשים בגמרא גם נקרא טועה בדבר משנה. ועלה אמרו שליש במשנה…
ולכן, מדוע לנו לבוא ולומר סברות משלי, להסביר למה אי אפשר להיות תלמיד חכם בלי לימוד הבקיאות. חז"ל אומרים מפורש שאדם צריך לחלק, בעיקרון, חצי חצי, את הזמן שיש לו ללמוד גמרא, מלבד הסוגיא של מקרא זה שהיא בפני עצמה, והזמן שיש לו ללמוד ענייני תלמוד, צריך להשקיע בו מחצה מחצה. כך כתוב מפורש.
והוסיף הרמב"ם לבאר מה נקרא תלמוד? להבין דבר מתוך דבר. אז כל הדבר שמעיינים בסוגיות ומעיינים ומשתדלים להגיע לשורש הדברים, להבין טוב עומק הסברות ועוד ועוד, זהו בדיוק מה שהרמב"ם מגדיר את הדברים, בצורה שהתבטא 'יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, יוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר וידין במידות שהתורה נדרשת בהן, וזהו הנקרא תלמוד', ואחר כך הרמב"ם מגדיר שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבעל פה, ושליש מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר.
ליקוטי הלכות
למעשה, מרן החפץ חיים אומר דברים אלו בהקדמה לספרו ליקוטי הלכות. הוא באמת יסוד מאד גדול, זה לא כה מפורסם, אבל זה יסוד גדול. שהרי כל יהודי מצווה לדעת את כל דברי התורה, הוא מביא שם והיו הדברים האלה על לבבך, "אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו", הוא אומר שזה כל יהודי באמת.
החפץ חיים התקשה, ורבים לבטח יתחברו לקושיא זו, הש"ס הוא גדול, קרוב ל-3,000 דף, ולזכור את כל הש"ס זהו דבר קשה. זולת כמה מגאוני הדור, וגם להם זה לא קל. כנראה החפץ חיים התכוון בדור שלו.
ומהי תשובתו לכך, הוא אומר, שלכן בכל הדורות למדו את הרי"ף, ולכן חיברתי ליקוטי הלכות על קדשים שאין בו את פירוש הרי"ף, כדי שיזכרו את המסקנות. זאת אומרת שהחפץ חיים ביאר שהחיוב של ידיעת התורה היא ידיעת המסקנות.
ועל זה כתב הרמב"ם שתורה שבעל פה, עיקרה שתדע את המסקנות. וככל שנוגע למבחנים של ארגון ''דרשו'', כמובן אם רוצים לחבר זאת לדברי החפץ חיים, צריך לדעת שבסופו של דבר צריך לבחון גם על השקלא וטריא, כי זה אחרת לגמרי כשיודעים רק מסקנות הגפ"ת, מאשר כשיודעים את כל השקלא וטריא המגיעה לכך. אבל, אחרי הכל, הרי מוגבלים, אי אפשר לשאול על כל פרט ופרט. אז צריך, אחרי הכל לדעת שהמבחן צריך להיות יותר על המסקנות. לא רק, אבל יותר, בהתמקדות יותר על המסקנות, כי זה מה שהח"ח אומר, זה החיוב בעצם של ידיעת התורה, שהתפקיד העיקרי של בקיאות זה לזכור את המסקנות כראוי.
וכשמדברים על מסקנות, אין המדבר רק במסקנות של גמרא, אלא גם מסקנות של יסוד של תוספות, זה גם מסקנות.
הרב מן: אני זוכר שנבחנתי כשהייתי בחור באחד הארגונים, בשעתו מי שהיה אחראי על המבחנים היה הגאון ר' נפתלי נוסבוים, אמרנו לו, הרב לא חושב שזה כל כך לא הוגן לתפוס איזה נקודה בתוספות, שלא שואלים לעתים על התוספות עצמו ששאל ותירץ, אלא בפרט שיצא מהתוספות, הוא שואל זאת כשאלה מרכזית פה בסוגיא, הרי היתה שאלה לעמוד, ובעמוד זה תפסו איזה נקודה שיצאה מהתוספות, ואתם מצפים מבחורים שמי שלא יודע זאת, יכול להגיד על העמוד הזה שאותו אינו יודע זאת, איזה צורת מבחן זה. הוא שמע זאת, ושינה את צורת המבחנים, באומרו שבחיים אין להיתפס על נקודות. ומאז, כל השאלות הינם שאלות מסכמות.
הרב הוכברגר: בארגון "דרשו" אנחנו עושים גם בכל מבחן בסופו חמש שאלות המסכמות את החומר הקודם שנבחנו עד למבחן זה, לצורך הסיכום. וחוץ מזה יש להם מבחן מסכם בסוף המסכת.
ראש הישיבה: אני רוצה להדגיש. לא אמרתי שלא צריכים גם לשאול על השקלא וטריא, אך כשאנחנו באים להעמיד את הפרופורציות של כמה שאלות מהסוג הזה וכמה מהסוג הזה, אז כדאי שההתמקדות תהיה יותר בזה. נגיד אם מדברים בהלכות רוב, אז מה הרוב צריך להיות, דומני, שצריך להיות 75% על הנושא של זכירת המסקנות. אבל גם צריך לשאול על השקלא וטריא, כי בסופו של דבר, אם הם יודעים את השקלא וטריא, אז הם יודעים יותר את המסקנות. אדם יותר מחודד על המסקנה, כשהוא גם מבין את הצד שהיה כנגד.
הרב הוכברגר: עכשיו זה תקופה שנבחנים בישיבות מבחן "מסכם". כמו שהראש ישיבה אמר, ממש את המסקנות, אנחנו משתדלים שאלו יהיו המסקנות ולא על ה'הוא אמינות' בסוגיות.
ראש הישיבה: אני אומר שוב, שלא תצא טעות מכאן, ההוה אמינא הינו מאד מאד חשוב, גם צריך את זה. אך המסקנות מאד חשובות, פעמים רבות מבינים יותר את המסקנה כשמבינים מה היה הצד האחר כנגדו, אז זה הרבה יותר מחודד. כשלומדים גמרא באמת צריך ללמוד את הכל, וגם בחזרה כך חוזרים, אך כיון שאחרי הכל מוגבלים בשאלות ששואלים, אז השאלה על מה להתמקד יותר, אמרתי, לפחות 70% או 80% שיהיו על המסקנות וזה בעצם דברי מרן החפץ חיים, וכך קראנו בדברי הרמב"ם.
הרב מן: אשמח לדייק מילה ברמב"ם שתעזור לשאלה הבאה שלנו. אם הרמב"ם הזכיר המשנה לפני התלמוד, זאת אומרת שיש עניין להשקיע בדבר הזה יותר זמן ואנרגיה, ואי אפשר כביכול להתחיל לדבר על גודל החלקים.
ראש הישיבה: מה שכתוב, חצי חצי, הינו לפי הכמות שהרמב"ם הזכיר תשע שעות. שלוש שעות, שלוש שעות.
הרב מן: אני שואל איך אנשים לא מוצאים הזמן גם כדי למצוא הזמן לחזרות על הדברים הללו, כי העיון תופס להם הרבה זמן ומקום, ולא מספיקים מספיק לחזור לשנן את השקלא וטריא והמסקנות עליהם דיבר ראש הישיבה…
ראש הישיבה: אכן מה שנאמר כאן זה סך הכל חצי מהזמן, הר"ן ב'עבודה זרה' מפרט שהכל לפי העניין, כמה שאדם צריך. אבל דבר אחד ברור, שצריך להשקיע זמן מכובד מאד בשביל זה.
הרב הוכברגר: עד כמה בחור צריך להשקיע בשביל החזרות?
ראש הישיבה: אם בחור בא ושואל מי אמר שזה חשוב, אז אומרים לו אתה לא צודק, אתה מתווכח עם חז"ל? חז"ל אומרים לך לחלק את חייך שליש שליש שליש. זה הכל. זה העצה שחז"ל אומרים, זה שיש בלי סוף דברים בחז"ל על חזרה, לא צריך להרחיב בכך, מה שאמרו חכמינו, הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר, ועוד ועוד. המהר"ל הרי מרחיב רבות בענין החזרות, הוא מביא גם ה'ארחות צדיקים' בשער התורה שמרחיב הרבה בענין.
הרב הוכברגר: בצעירותו של הראש ישיבה, פעם היו מבחנים על מסכתות כמו היום?
ראש הישיבה: בנקודה של מבחנים זה באמת איכשר דרא, זה ודאי ייחודי לדור הזה. המבחנים.
הרב הוכברגר: הציבור לא למד את השליש במשנה?
ראש הישיבה: למדו, אבל עשו את זה בלי מבחנים. כולם הרי יודעים שהידיעות של אז לא היו פחותים… אבל ברור, אין שום ספק, שכל דור הקב"ה נותן לו את הכלים והייחודיות שלו, וודאי שיש הרבה הרבה שצומחים מאד מהנושא הזה של מבחנים, ובאמת זוכים, יש כאלה שנבחנים על כמות דפים בלעה"ר.
הרב מן: אני אומר במבט לאחור, אני רואה ממה שהבחורים בנישואיהם אפילו כותבים בהזמנות, או כאברכים ששולחים מכתבים, ומדגישים זאת שמסכתות שהם נבחנו עליהם ב'דרשו' מכריכה לכריכה, גם היום הם זוכרים ויודעים אותם בצורה מיוחדת.
ראש הישיבה: אין ספק שהעוה"ב שיזכה רבי דוד הופשטטר זה נצח נצחים, כל הריבוי התורה שלו בזכות כך.
הרב הוכברגר: מהי ההצלחה ש'דרשו' מסייע בכל כך הרבה בישיבות, בישיבה כאן נבחנים במבחנים של 'דרשו' בכמות גדולה. מה ההצלחה של 'דרשו' שככה הצליחו לחדור אף לתוככי הישיבות?
ראש הישיבה: אם הקב"ה זימן לרבי דוד את הזכות הזו אז כנראה משמים סייעו בהדיה, וכולכם שותפים במפעלים הגדולים הללו.
הרב הוכברגר: הראש ישיבה הוא מתלמידי מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א, מה הראש ישיבה יכול לספר לנו על נושא העיון והבקיאות אצל מרן שליט"א.
ראש הישיבה: זה מה שאני אומר. אצל רבי דב זה הגיע אחרי העיון. למעשה זה נכון שרבי דב באופן כללי באמת היה הרבה מלמד את הענין הזה שיש ענין של עיון קל, דהיינו שגם מה שלומדים בבקיאות צריך שכל יהיה קצת עיון, להבין את היסודות, ללמוד זאת בדרגה איטית עיונית מסוימת, ועם זה תסיים את המסכת. הרי זה נכון, כולם הרי יודעים, שיש כאלה שקוראים מסכת, ולא בעצם יורדים למה שכתוב בה. זה מועיל אבל זה לא שוקל בעיניו הרבה, זוהי הנקודה.
הרב מן: הנושא הנקשר בכתיבת מבחנים ולסכם את החומר הנלמד, זה לא מוסיף משהו בבהירות עצמה של ידיעת הגפ"ת?
ראש הישיבה: בהירות גדולה זה מוסיף, כשכותבים, בכל תחום, כתיבה גם בעומק הסוגיות, גם בחלק העיוני וגם בחלק הזה, כתיבה מבהירה, מתמצת, מגדירה בדיוק את הדברים, זה מחדד את הדברים, ובאמת כשאדם אומר במילים שלו את המסקנות וכו', זה משהו אחר לגמרי.
גם כשבחורים חוזרים, הם ג"כ יכולים להשתמש בכלי הזה של כתיבה. עוד לפני המבחן.
וזו ברכתנו לכל הבחורים שמשתתפים בתכנית בני הישיבות בדרשו שההצלחה תלווה אתכם כל הימים.