הרה״צ רבי מאיר צוויבל שליט״א
סיפר אחד מנכדי הגאון רבי אליקים שלעזינגער זלל״ה ראש ישיבה הרמה לאנדאן:
'בשביעי של פסח תשפ״ה זכיתי לסעוד על שולחנו של זקני הגדול. והנה באותה עת כבר היה חלוש ביותר, ואחי היקר עמד לשמשו ולסעדו במסירות, והנה באמצע הסעודה הזכיר אותי אחי לישועה לאחר שכבר עברו כמה שנים מנישואיי ועדיין לא נפקדתי בזרע של קיימא. אך במקום ברכה הפטיר זקני ואמר: 'ער זאל איבערבעטן… ער דארף מפייס זיין די כלה׳… (שיבקש סליחה.. הוא צריך לפייס את הכלה..).
אחי לא הבין כלל על מה הוא מדבר, אך אני הבנתי היטב: כמה שנים קודם לכן בהגיעי לפרקי התחילו להציע לי שידוכים שונים. והנה למעשה היו שני שידוכים טובים על השולחן, והשדכן טעה ונתן אישור בשם אבי שליט״א לשידוך א׳, בעוד שבאמת מסר אבי את הסכמתו לשידוך ב׳, וככה יצא שכאשר נעשיתי חתן בשעה טובה נפגעה המשפחה הראשונה, כי הם הבינו שאנו הסכמנו כבר להשתדך עמהם ופתאום ברחנו מהם בלא הודעה מוקדמת.
בשעתו לא ידעתי מאומה מכל זה, ורק לאחר כמה שנים נודע לי הדבר, וכבר אז צלצלתי למחותן הראשון לבקש את מחילתו על אף שהיה זה שלא באשמתי, והוא אמר שהוא מוחל לי בלב שלם. ובכך הבנתי היטב על מה מדבר סבי, אך גם ידעתי שכבר עשיתי את המוטל עלי וכבר ביקשתי מחילה.
עברו כמה חדשים וביום בהיר אני מקבל טלפון מזקני והוא דורש בתביעה: 'הלא סיכמתי אתך שתבקש מחילה ?! ׳, 'כבר בקשתי מחילה!' טענתי לעומתו, אך זקיני לא הסכים: 'לא! עוד לא בקשת!׳. לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד עומד זקני הגדול שראשו מגיע השמימה ואומר לי שלא ביקשתי מחילה, אך מצד שני אני יודע שכבר ביקשתי מחילה. חשבתי שוב בדבר ופתאום קבלתי הארה מן השמים, את המדוברת בעצמה לא פייסתי!
תיכף ומיד צלצלתי אל אבי המדוברת, ספרתי לו על השתלשלות העניינים וביקשתי ממנו שיפייס את בתו בשמי, ואכן תיכף אחר כך נושעתי ובחג הפסח שנה זו עשיתי קידוש לבתי הנולדה לי במז״ט.
('מתוך גיליון 'אסדר לסעודתא)