גירוש כנגד גירוש
סיפר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זי"ע: זכורני מעשה שהיה בדור הקודם, כאשר אחת הישיבות קבעה את לימודיה בבית הכנסת של עיירה מסוימת, והגבאי היה מציק ומפריע מאד לבני הישיבה, עד שבאחד הימים סילק אותם באמצע סדר הלימוד, ולא נתנם עוד להיכנס לשם לבית הכנסת.
התנהגות זו – גילה המשגיח זצ"ל – גרמה לי צער רב, ובמשך שנים אחר כך, כל מי שהגיע מאותה העיירה הייתי שואלו לשלום הגבאי, עד שלאחר כמה שנים בא אחד ושמעתי ממנו שהגבאי אינו עוד בין החיים. שאלתי אותו כיצד היה אופן פטירתו? וסיפר לי: שלבו נדם כאשר היה בבית הכנסת באמצע ברכת כהנים, ואמנם בדרך כלל היו אומרים לכהנים לצאת כדי שלא ייטמאו בטומאת מת, אבל מכיון שהכהנים היו באמצע נשיאת כפיים, נטלו את המת והשליכוהו מחוץ לבית הכנסת…
הפטיר המשגיח: ידעתי כל השנים שכך יהיה, כאשר עשה כן ייעשה לו, כמו שגירש את בני הישיבה מבית הכנסת, כך השליכו את גופתו מבית הכנסת, מידה כנגד מידה…
פרנסה כנגד פרנסה
בתחילת דרכו של הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, כאשר עדיין לא התפרסם שמו בעולם, הוא שימש כמלמד לבניו של יהודי כפרי, שהחזיק אותו מכספו ודאג לכל מחסורו ביד רחבה. במשך כל אותה תקופה שגשגו עסקי הכפרי, וכל הבית נתברך בגללו. פעם אחת נסע רבי זושא למרחקים למשך כמה שבועות, וכשחזר שאלו הכפרי היכן היית? השיב לו רבי זושא: נסעתי אל מורי הרה"ק רבי דוב בער המגיד ממעזריטש זי"ע.
למשמע הדברים, נשא הכפרי קל-וחומר בלבו: ומה אם כאשר סייעתי לתלמיד בכספי, נכנסה ברכה בממוני, אם אפרנס את רבו, שהוא בוודאי גדול יותר ממנו, אזי אצליח עוד יותר. מאותו היום הוא הפסיק לפרנס את רבי זושא ביד רחבה, ותחת זאת שלח מעות למגיד ממעזריטש. אך לצערו הרב, מאותו היום הוא נחל הפסדים רבים שלא כדרך הטבע. מיד הבין הכפרי שזהו עונש משמים על שהפסיק לפרנס את רבי זושא. הוא ניגש אליו לבקש את סליחתו, והבטיחו לשוב ולפרנסו, ובהזדמנות זו שאלו: הרי כנראה רבך גדול יותר ממך, ומדוע הפסדתי את כספי כאשר התחלתי לפרנס אותו?
השיב לו רבי זושא: כל זמן שהיית מפרנס אותי, בלי לבדוק אם אני ראוי לכך, אמרו בשמים שמידה כנגד מידה גם לך יתנו שפע אפילו שאינך ראוי, אך מאז התחלת לחפש לתת רק למי שראוי ביותר, אזי מידה כנגד מידה התחילו לבדוק בשמים גם אחריך, האם אתה ראוי לקבל את השפע…
איחור כנגד איחור
רגיל היה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל לספר מעשה ביהודי בעל מפעל לייצור ארונות, שהיה תמיד מאחר לבוא לתפילה בבית הכנסת. כאשר העירו לו על כך, הגיב הסוחר: 'מה זה משנה מתי אני מגיע לתפילה, העיקר שבסוף אני מגיע…'
באחד הימים הגיע הסוחר לבית הכנסת בשעה מוקדמת, בוש ונכלם, ופנה אל הרב ואמר: קיבלתי את עונשי מידה כנגד מידה, אתמול בלילה פרצה שריפה במפעל שלי, מיד הזמינו את 'מכבי האש', אבל הם התמהמהו מלבוא, ובאותן דקות יקרות היה כל המפעל למאכולת אש. כאשר רכבי הכיבוי הגיעו וגערו בהם על האיחור, ענה אחד מהם: 'העיקר שבסוף הגענו…' הבנתי שזה עונש משמים להראות לי את המשמעות של איחור…
(גיליון 'תורה שבכתב')