סח הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א, כפי שמובא בספר אוצרותיו הנפלאים 'לעשות רצונך':
כידוע, הסבא-קדישא מראדין, רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל נשא בליבו כל ימיו רגש רב-עוצמה של אחריות לכלל ישראל. שירת חייו היתה שלשלת בלתי פוסקת של הרבצת תורה, זיכוי הרבים, נטיעת אמונה ובטחון והשרשת כבודו יתברך וכבוד תורתו. גם כאשר היה זקן מופלג, במעלה גיל השמונים והתשעים, לא חס על כוחותיו הדלים, והיה מכתת רגליים ימים ושבועות לנסוע מעיר לעיר וממדינה למדינה בכדי לחזק מקומות תורה, ולהרים את קרן התורה וההלכה, קדושת השבת, הצניעות, שמירת-הלשון, ולהגדיל ולהאדיר את כל מה שיקר וחשוב בעיני השם יתברך.
ביודעו את החשיבות הרבה שמיחסים חז"ל בכמה מקומות להרבצת תורה ולהשתדלות לטובת הכלל, ובהכירו את ירידת הדורות החמורה בזמנו, היה ה'חפץ חיים' ממריץ תמיד את תלמידיו ומקורביו להקים ישיבות ומסגרות לימוד, להרביץ תורה ויראת-שמים, ולגדל חיילים נאמנים בלגיונו של מלך מלכי המלכים.
והיה ה'חפץ חיים' מדגיש כי המעלה הזאת של הרבצת תורה וזיכוי הרבים היא לאו דוקא בשביל תועלתם של אחרים, אלא גם בשביל התועלת הרוחנית של כל אחד ואחד לעצמו. על ידי שמלמד ומזכה את האחרים האדם עצמו מתעלה ומשתלם לאין ערוך, וכאמור, זוהי תכלית האדם להגיע למדרגה הגבוהה של הרבצת תורה, "ללמוד וללמד".
ואכן, תלמידיו הרבים של ה'חפץ חיים' שהיו מפוזרים ברבות הימים בארבע קצוות תבל, ספגו ממנו רוח טהרה ורגש אחריות זו, והשתדלו בכל מאודם להרביץ תורה ולזכות הרבים.
אציין את הסבא-רבא של משפחתנו, רבי אברהם אלישיב זצ"ל, רבה של העיר 'הומלא' ברוסיה. חתנו של המקובל האלוקי רבי שלמה אליאשאוו זצ"ל, בעל ה'לשם שבו ואחלמה', ואביו של פוסק הדור האחרון, הרב אלישיב זצ"ל.
מסופר עליו כי מיד עם בואו לארץ-ישראל בשנת תרפ"ד, כשראה את העזובה הגדולה מהבחינה הרוחנית השוררת בקרב בני הנוער הצעירים בירושלים – נרעש עד עמקי נפשו. המצב בשעתו היה מזעזע. מרבית הבחורים לא השתלבו במקומות תורה ובמסגרות לימוד – שהיו למצער בעיר, כתוצאה מקשיי הקיום ומצוקת המחיה הנוראיים שהיו אז. משפחות רבות הגיעו לכדי פת לחם ממש, והעדיפו לשלוח את בניהם לשאת בעול כלכלת הבית על ידי שֶׁיַעבְדו בעבודות שונות; נגרות, זגגות, סבלות, רוכלות וכיוצא-בזה. כך שרבים מן הצעירים העבירו את ימיהם ולילותיהם מבלי עסק התורה, וכתוצאה מכך נתגדל דור של יהודים חרדים לדבר ד', אך עמי-ארצות ממש, מנותקים בתכלית מעולמה של תורה.
ליבו של רבי אברהם נכמר לנוכח המצב העגום, וכדרך רבו הגדול ה'חפץ חיים' לא אמר 'שלום עלי נפשי', אלא מיד ראה לנגד עיניו את חובתו לפעול ולעשות, והקים את הארגון המפורסם 'תפארת בחורים' בבית-המדרש העתיק 'תפארת ירושלים' מעל 'השטיבלאך' ברחוב ישועות יעקב במרכז שכונת 'מאה שערים'. במסגרת זו היו הבחורים קובעים עיתים לתורה בשעותיהם הפנויות; בשעות הבוקר או הערב, וכן בימי שישי ושבת, זאת לצד עבודת הפרנסה בה עסקו, וכך התאפשר להם לשלב עיתים של לימוד תורה יחד עם יגיעת-כפיים.
בנוסף גם היה רבי אברהם מרצה בפניהם שיעורים קבועים בגמרא, ספר 'חיי אדם' ופרקי אבות, וכן נושא דרשות של חיזוק ומוסר מלהיבים. ותיקי תלמידיו אותם הכרתי בצעירותי סיפרו, כי היה לו בפיו כח של מגידות. דבריו היו עשירי תוכן, ממוזגים בקורט של מקוריות ועסיסיות, והוא גם ידע לומר אותם בנעימות וערבות מיוחדת. כך הצליח למשוך אליו לבות של צעירים רבים שבאו לשמוע לקח מפיו מדי יום ביומו ומדי שבת בשבתו.
אגב, מסופר, כי בתקופה הראשונה לא היה ציבור גדול כל-כך של לומדים, אך חותנו הגדול ה'לשם' זצ"ל יעץ לו: "אתן לך כלל שיביא לך הצלחה גדולה, אם תדבר לאדם אחד כפי שאתה מדבר למאה אנשים, באותה עוצמה ממש, אז ינהרו אליך רבים!"… וכך אכן היה. במשך השנים התרבו ספסלי בית המדרש לבלי הכר, ומשיעור קטן ופשוט הוקם מעצמה מיוחדת של תורה שחוללה מהפכה רוחנית גדולה בירושלים.
שמעתי מזקני ירושלים, כי בסוף סדרי הלימוד היה רבי אברהם נוהג לשיר עם הבחורים הצעירים שיר מיוחד בשפת האידיש, באמצעותו זירזם לתוספת שקידה והתמדה ולחוש ביקרת התורה. השיר היה מוסב על המילים הבאות: "לומדים שעה אחת תופרים בגד יפה. לומדים שתי שעות תופרים לבגד ציצים ופרחים. לומדים שלוש שעות מרגישים טעם גן-עדן… טעם גן עדן… טעם גן עדן"…
רבי אברהם תלה תמיד את פעולותיו החשובות הללו בכח כוחו של רבו הגדול ה'חפץ חיים', אשר החדיר בו בעצמות כמה חשוב להרביץ תורה בעולם, להשפיע טוב על אחרים ולזכות את הרבים.