חכמינו ז"ל אסרו על האדם להתרחק בשבת יותר מאלפיִם אמה [912-1,152 מטר, לשיטות השונות] מהמקום בו שהה ב'בין השמשות' שבכניסת השבת, ואיסור זה נקרא 'תחומין'. ויש אומרים, שהתרחקות של שנים עשר 'מיל' [10.94-13.82 ק"מ] אסורה מדאורייתא, ודורשים זאת מהנאמר על מחנה ישראל שאורכו היה שנים עשר מיל: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". וה'מקום' שבו שהה בכניסת השבת הוא ארבע אמות, שנחשבות ל'מקומו של אדם' [ראה להלן בהרחבה]. ואם שהה בעיר מיושבת או בעיר חרֵבה המוקפת חומה אשר חומתהּ עדיין קיימת, נחשבת כל העיר כארבע אמות, ואף אם היא גדולה מאוד. וכן אם שהה במקום שלא הוקף לשם דירה, אשר גודלו אינו עולה על 'בית סאתיִם' [כ־1,152-1,658 מ"ר], נחשב כל המקום כארבע אמות.
ואיסור תחומין אסור גם ביום טוב, אלא שנחלקו הפוסקים לפי הדעה הנ"ל שתחום שנים עשר מיל אסור מדאורייתא, האם גם ביום טוב האיסור הוא מדאורייתא. ולהלכה, יש להקל בשעת הדחק ולהחשיבו כאיסור דרבנן. ויש שכתב, שלדעה שתחום שנים עשר מיל אסור מדאורייתא, אסור הוא גם בחול המועד, אולם מדברי הראשונים נראה שלכל הדעות אין בחול המועד איסור תחומין כלל.
ובנוסף על איסור תחומין לאדם עצמו, אסור גם להוציא כל חפץ שברשותו, בין אם הוא שייך לו, ובין אם הוא מושכר או מושאל לו, אל מחוץ לתחומו של האדם. ולכן, אם חפציו נמצאים כבר מחוץ לתחומו, אסור להזיזם ממקומם. ונחלקו הפוסקים לפי הדעה הנ"ל שתחום שנים עשר מיל אסור מדאורייתא, אם גם בחפצי האדם האיסור הוא מדאורייתא. והיוצא מחוץ לתחום בשבת לצורך פיקוח נפש – יש שכתב שאינו צריך לצמצם בבגדיו כדי למעֵט באיסור תחומין. וחפצי הפקר, אין בהם איסור תחומין, ומותר להוליכם אל מעבר לאלפיים אמה מהמקום שבו היו בכניסת השבת, כיון שאין לחפצים תחום מצד עצמם, אלא רק מחמת בעליהם.
[שו"ע שצו, א-ג, ומשנ"ב א, ב, ו-ז ו־יא-יג; בו"מ דרשו, 1, 2, 9, 8, 12 ו־14, וראה שם, 4]
האם מותר ללבוש בלילה בגד עם ארבע כנפות ללא ציצית? כמה דקות לפני הנץ ניתן לברך על הציצית? ומדוע אסור לאשה ללבוש טלית?
בפרשת השבוע אנו קוראים על מצות ציצית. בפסוקי הציווי של מצוה זו נאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", ודרשו חכמינו ז"ל שמצות ציצית היא דווקא בזמן שבו ניתן לראות, דהיינו ביום ולא בלילה. ונחלקו הפוסקים בפירוש הדבר: לדעת הרמב"ם, הלובש בגד בן ארבע כנפות ביום חייב בציצית, וכשלובשו בלילה פטור מציצית; ולדעת הרא"ש, בגד המיועד לשימוש ביום, או ביום ובלילה, חייב בציצית אפילו בלילה, והמיועד לשימוש בלילה בלבד פטור מציצית אפילו ביום. ולהלכה, אין ללבוש ביום בגד בן ארבע כנפות ללא ציצית אף אם הוא מיועד לשימוש בלילה בלבד, וכן אין ללבוש בלילה בגד בן ארבע כנפות ללא ציצית, אם הוא מיועד לשימוש גם ביום; אולם אין לברך אלא כשלובשים ביום בגד המיועד לשימוש (גם) ביום.
ומהלכה זו אנו למֵדים גם שזמן הברכה על מצות ציצית בבוקר, הוא מהזמן בו אור היום מספיק כדי "שיכיר בין תכלת ללבן", ובלשון אחרת: "שיראה את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ארבע אמות ויכירנו". ובתרגום זמן זה למעשה, רבו השיטות והמנהגים, והם נעים בין 6 דקות לאחר עלות השחר, ל־30 דקות לפני הנץ החמה. והמתעטף בטלית לאחר עלות השחר, בטרם הגיע הזמן האמור – יש אומרים שרשאי לברך; ויש אומרים שלא יברך, אלא ימתין עד הזמן הראוי לברכה, ואז ימשמש בחוטי הציצית ויברך, וכך יש לנהוג. ומי שבירך לפני הזמן הנ"ל, לכל הדעות לא יברך שנית; ואף מי שברך בטעות לפני עלות השחר, לא יברך שנית.
ומכיון שמצות ציצית תלויה בזמן מסוים – ביום ולא בלילה – הריהי מצוה ש'הזמן גרמא', ולפיכך נשים פטורות הימנה. אך בניגוד למצוות אחרות שהזמן גרמן, אין הנשים מקיימים מצוה זו, משום שאינה מצוה 'חיובית', אלא 'קיומית', דהיינו, שאין מצוה [מדאורייתא] לרכוש בגד כדי לקיים בו מצות ציצית, אלא לקשור ציצית בבגד קיים כאשר לובשים אותו. ולפיכך, לבישת ציצית לאשה היא דרך גאוָה. ובנוסף – בגד המיוחד לציצית, דהיינו טלית קטן וטלית גדול אסור לאשה ללובשו משום איסור "לא יהיה כלי גבר על אשה".
[שו"ע יז, ב, ומשנ"ב ה; בו"מ דרשו, 1. שו"ע יח, א ו־ג, בהגר"א ה, ומשנ"ב ב, ג, ט ו־יא; בו"מ דרשו, 12 ו־14]
מדוע עברו רבי אמי ורבי אסי במהלך לימודם ממקום מוצל למקום שטוף שמש? ומדוע התחלחל הרה"ק מבעלזא זי"ע לשֵׁמע סיפור על מקום של תורה ועבודת ה'?
בפרשת השבוע מתואר עונשם של המרגלים: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ", "באותה מיתה ההגונה להם, מידה כנגד מידה; הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר 'בַּמגפה' ולא 'בְּמגפה', וזהו 'לפני ה", באותה הראויה להם על פי מידותיו של הקב"ה, שהוא מודד מידה כנגד מידה" (רש"י). מדברים אלו ומהדברים הבאים, נראה עד היכן מגעת חובת הזהירות מדיבור בגנותהּ של ארץ ישראל.
בשלושת הדפים האחרונים של מסכת כתובות ישנהּ אריכות בשבחהּ של ארץ ישראל, ובתוך הדברים מספרת הגמרא: "רבי חנינא מתקן מתקליה", ומפרש רש"י: "משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". ועוד מספרת הגמרא: "רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא", ומפרש רש"י: "כשהשמש הגיעה למקום שהם יושבים וגורסים וחמה מקדרת עליהם, עומדים משם לישב בצל, ובימי הצינה עומדים מן הצל ויושבים בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". וכתב הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע': "היו רבי אמי ורבי אסי מקדימים לקום ממקום זה לפני שתגיע אליו השמש, כדי שלא יבוא אחד התלמידים לומר על המקום ההוא לא טוב, ונמצא מוציא דיבה על חלק קרקע שבארץ ישראל, ומכאן ילמד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב לגַנות אפילו אמה אחת מארץ ישראל, הן מצד האויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בענין הבנין וכיוצא, ואפילו בעת חורבנה שהבתים הם של הגויים, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל".
ומסופר על הגרב"ד ליבוביץ זצ"ל שישב עם בחורים שביקרו בארץ ישראל, והחלו לספר שהיה שם חום כבד, והפסיקם, כדי שלא יספרו בגנות ארץ ישראל. ועל הרה"ק רבי אהרן זצ"ל מבעלזא מסופר, שאחד סח באוזניו על אודות מקום מסוים בארץ ישראל שהוא מקום של תורה ועבודת ה', וסיים דבריו במשאלה כי הלואי והיה המצב כך בכל ארץ ישראל, ובשומעו זאת התחלחל רבי אהרן מכך ששמע אבק לשון הרע על יושבי ארץ ישראל.
[ח"ח 'דרשו', הל' לה"ר כלל ה, בו"מ 47]