עמד הרבי ונזף ביהודי: מה זה עולה על דעתך? אני אתן לך עצה כיצד להתחמק מהצבא? הרי דינא דמלכותא דינא וכל יהודי צריך לצאת למלחמה בעד המלכות. ופקד על היהודי שיעזוב מיד את חדרו.

הרב אברהם פוקס

"וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר י"ג, ב')

בספר 'דברים ערבים' מספר הרב שבתי שיינפלד מעשה נפלא: בשעת המלחמה העולמית הראשונה, נהגו אברכי משי חסידים להסתתר בקלויז של הרבי מטשורטקוב מקום שם ישבו ולמדו וניזונו על שולחנו של הרבי.

פעם בא יהודי זקן אל הרבי בבכי מר וסיפר כי את בנו יחידו לקחו לצבא ועליו לצאת מיד לחזית ועל כן הוא מבקש מהרבי שיעזור לו להחביאו ויציל את כל המשפחה מאסון גדול. הרבי הקשיב לדברי היהודי וביקשו שיחזור לפניו שוב על כל הענין. היהודי חזר וסיפר והנה הרבי מצוה עליו שוב לספר בפעם השלישית והרביעית.

לבסוף עמד הרבי ונזף ביהודי: מה זה עולה על דעתך? אני אתן לך עצה כיצד להתחמק מהצבא? הרי דינא דמלכותא דינא וכל יהודי צריך לצאת למלחמה בעד המלכות. ופקד על היהודי שיעזוב מיד את חדרו.

חפוי ראש ובלב שבור יצא היהודי את חדרו.

המקרה כבר נשכח מן הלב. כעבור כמה שבועות קיבל הרבי מטשורטקוב אות הצטיינות גבוה ממיניסטריון המלחמה בעד נאמנותו למדינה. לאות הצטיינות צורף מכתב בו הודיעו לו כי לפני זמן מה הגיעה למיניסטריון הלשנה, כאילו אצל הרבי מסתתרים עריקים והרבי מייעץ להם כיצד להתחמק מהחזית. (הלשנה זו אכן בשקר יסודה כי לא ייעץ לאף אחד, אלא שלא מסר למלכות את מי שהסתתר אצלו). על כן שלח מיניסטריון המלחמה מרגל אל הרבי בדמות הזקן היהודי הזה, על מנת לתהות על קנקנו.

כאשר שמע הרבי את הדבר, קרא את מקורביו והסביר להם שאין כאן מופת.

מעשה שהיה כן הוא: כאשר היהודי פרץ בזעקת שבר, נדמה לו לרבי, שאין זעקתו יוצאת מן הלב, היא נראתה לו מלאכותית. על כן ציוה עליו לחזור על סיפורו שוב ושוב, כי בכי מעושה, קשה להשמיע פעמים אחדות. וככה הוברר לרבי כי מרגל לפניו וגרשו מעל פניו".

בעוד למדני העיר משתאים מהיקף דבריו ומעוצם גאונותו של ה"מלמד" האלמוני שהזדמן לעירם, הבחין רבי שלמה כי פניו של רב העיר חתומות במורת רוח

"אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ" (במדבר ב' י"ג)

הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, סיפר כי חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לא נהג להרבות בסיפורי מעשיות. אולם בהזדמנות אחת סיפר מעשה מופלא אודות הגאון רבי שלמה קלוגר, כדי ללמד שיעור עצום בענווה, והובא המעשה בספר 'עמודו של עולם'.

לאחר שרבי שלמה עזב את כהונת הרבנות בעיירה זאליפוט, הוא הגיע לעיר ברוד וחיפש משרה שתאפשר לו להרביץ תורה. כל המשרות התורניות בעיר היו תפוסות, מלבד אחת: מלמד תינוקות בתלמוד תורה שבפאתי העיר. רבי שלמה מחל על כבודו וביקש להתמנות לתפקיד.

אלא שבעיר ברוד הייתה תקנה: כל המבקש להיות מלמד, מחויב לשאת דרשה בפני בני העיר בבית המדרש הגדול כדי לבחון את כישוריו. רבי שלמה נעתר לתנאי, אך דרש שרב העיר הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בעל ה"בית אפרים", יהיה נוכח.

ביום המיועד נהר הקהל לשמוע את המלמד האלמוני. רבי שלמה עלה אל הבימה נשק לפרוכת והחל לגולל את דבריו בטוב טעם ודעת, כראוי לאיש העתיד להיוודע ברבות הימים כאחד מגאוני הדורות שקמו לעם ישראל.

הזמן חלף והדרשה הגיעה אל סיומה. בעוד למדני העיר משתאים מהיקף דבריו ומעוצם גאונותו של ה"מלמד" האלמוני שהזדמן לעירם. בסיום הדרשה, הבחין רבי שלמה כי פניו של רב העיר חתומות במורת רוח. כששאל לחששו, השיב ה"בית אפרים": "הדרשה ראויה, אך מתוך הפלפול שערכת עולה כי היו עשרים וארבעה מרגלים – וזה נוגד את פשט התורה!".

רבי שלמה שאל האם יש בבית המדרש תלמוד ירושלמי, אך הספר לא היה בנמצא. הוא ביקש מסכת סוטה מן התלמוד הבבלי, הראה לרב את דברי התוספות בדף ל"ד ד"ה טורטני שהביאו בשם הירושלמי כי לדעת רבי עקיבא כל מקום שהתורה כופלת את דבריה, זה בא לומר שצריך לכפול את המספר, ובמרגלים אמרה תורה 'אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ' וא"כ היו עשרים וארבעה מרגלים, והוכיח את צדקתו.

רב העיר, שהשתאה מגאונותו וענוותנותו, העניק לו בו במקום משרה מכובדת בהרבה.

מרן הגרי"ש אלישיב נהג להדגיש את הלקח מהסיפור: רב עיר ואב"ד פושט את אצטלת כבודו, מוכן להיבחן בפני קהל שלם, והכל כדי לזכות ולהיות חוליה בשרשרת מסירת התורה לילדי ישראל.

סיפר מרן הגר"ח קניבסקי: פעם אחת באה אשה לשאול שאלה את הגר"ח מבריסק, ואמר לה – תשאלי את הדיין רבי שמחה זליג ריגר. אמרה לו – שאלה קלה כזו גם אתה יודע….

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר י"ג, ט"ז)

התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים (רש"י)

הגר"א מן בספרו 'כל משאלותיך' מספר שכאשר לנכד של מרן רבי אהרון לייב שטיינמן זצ"ל נולד בן ושאל את סבו איזה שם יתן לילד כי ליוצאי חלציו יש כבר את שמות של הסבים, השיב לו סבו: יהושע, והטעם – כי אנו זקוקים לישועה גדולה (מחמת הגזירות הקשות מאד של הממשלה באותה תקופה).

הגיב מרן הגר"ח קנייבסקי ואמר שהמקור שיהושע הוא ישועה צריך לומר שהוא מפרשת השבוע שמשה רבנו ע"ה הוסיף יו"ד י' יושיעך מעצת מרגלים.

ועוד הוסיף מרן הגר"ח שהגראי"ל היה שאר בשרו של הגאון רבי שמחה זליג ריגר הדיין של בריסק [וגדל הרבה על ברכיו] וסיפר שהגר"ח סולוביצ'יק לא היה פוסק והיה שולח את השאלות לרבי שמחה זליג. פעם אחת באה אשה לשאלו ואמר לה – תשאלי את רבי שמחה זליג. אמרה לו – שאלה קלה כזו גם אתה יודע…

עוד סיפר כי אשה שלחה מכתב להגר"ח מבריסק וכתבה חריף, אמר הגר"ח בענוותנותו האופיינית: הנה אפילו אשה זו יודעת שאיני בקי.

התיישב הבחור במקומו, והתחיל לחשוב מה פשר דברי הרב, האם היתה זו ברכה? או אולי הערה? ואולי זו גערה עטופה ברמז? חזר אל ראש הישיבה ושאל אותו: כבוד הרב מה כוונת דבריו שיש לי לב חזק?

"כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, ל"ב)

בגיליון 'א געדאנק' מביא בשם ציוני תורה, שמספרים על הרב הצדיק ממנצ'סטר, רבי יהודא סגל, שפעם נכנס לחדר בפנימיית הישיבה, והבחין באחד הבחורים שעדיין ישן, אחרי שכבר העירו את כל הבחורים, והיה זה כמה דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, הוא לא העיר את הבחור שוב. כעבור שעה, בעיצומו של ה"סדר" נכנס הבחור לבית המדרש, קרא לו הרב ואמר "יש לך לב חזק". ולא הוסיף.

התיישב הבחור במקומו, והתחיל לחשוב מה פשר דברי הרב, האם היתה זו ברכה? או אולי הערה? ואולי זו גערה עטופה ברמז?

חזר אל ראש הישיבה ושאל אותו: כבוד הרב מה כוונת דבריו?

השיב לו: כשהייתי בחדרך וראיתיך ישן שנת ישרים דקות לפני סוף זמן קריאת שמע חשבתי בלבי שאם תתעורר ותיווכח כי עבר הזמן, תתעלף מרוב צער וחלישות דעת.

הנה אני רואה שהגעת ל"סדר" כרגיל, כלומר הכל עבר בשלום, אם כן כנראה באמת יש לך לב חזק…

בגיל שמונה עשה סיום על מסכת ביצה, ובשעת סעודת סיום המסכת הזמינו את הגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע וכן בעל ההפלאה הגה״ק דבי פינחס איש הורוביץ זי״ע, וכיבדו את החתן הצעיר לומר דבר תורה, והשיג בדרשתו על דעת זקנו והפריך את ראיותיו. עמד אביו רבי שמואל וגער בו…

"וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם" (במדבר י"ד, א')

בגיליון 'ממשקה ישראל' הובא שרבי שמעון סופר אבד״ק קראקא ספר על אביו מרן החתם סופר, שכאשר היה בן ג׳ שנים שלחו אביו למלמד ללמוד תורה, אחר הצהריים חזר לביתו כשהוא בוכה בכיה רבה.

שאל אותו אביו מפני מה אתה בוכה, ענה הנער ׳המלמד הכה אותי'. מדוע הכה אותך? והשיב שלמד הפסוק "ויקח עפר מן האדמה", (בראשית ב ז) ופירש המלמד באידיש שהקדוש ברוך הוא לקח ׳ערד פון די ערד' [אדמה מהאדמה], שאלתי אותו אם כן מה צריך לכתוב שלקח עפר מן העפר, היה צריך לכתוב שלקח עפר, או אדמה? [בחתם סופר על התורה בפרשת וירא הפסוק 'ואנוכי עפר ואפר' (שם יח כז) מפרש שעפר ואדמה אינם שמות נרדפים ושווים אלא שעפר מצינו רק על עפר תלוש ואדמה רק על המחובר, וכמאמר הכתוב 'ויקח ה' עפר מן האדמה'] המלמד השתיק אותי, ואני התעקשתי ושאלתי שנית, ולכן הכה אותי המלמד.

הם גרו בעיר פרנקפורט, והלך האבא להגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע שהיה שם תופס ישיבה, לספר לו מעשי בנו והמלמד, אמר לו רבי נתן, אם לעצתי תשמע הרי שאם זיכה אותך ה' בבן חכים ששואל שאלות כאלה, אל תמסרהו אל המלמדים, תלמד אותו אתה בעצמך, לקיים ׳ושננתם לבניך, ולא ע״י שליח'.

ואכן השליך האב את כל עסקיו מנגד וישב ללמוד את בנו שהיה בן ג' שנים מבוקר עד ערב, וכך גידל האב את בנו הקטן. וכשהיה בן שבע כבר ידע כל חומש ויקרא עם כל הדרשות שבתורת כהנים.

וסיפר החתם סופר לבניו שבגיל שמונה עשה סיום על מסכת ביצה, ובשעת סעודת סיום המסכת הזמינו את הגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע וכן בעל ההפלאה הגה״ק דבי פינחס איש הורוביץ זי״ע, וכיבדו את החתן הצעיר לומר דבר תורה, והזכיר בדבריו חידוש של זקנו הגה״ק מהרשש״ך, בעל 'כוס הישועות', והשיג בדרשתו על דעת זקנו והפריך את ראיותיו.

עמד אביו רבי שמואל וגער בו היתכן לחלוק על דברי זקנך, אך רבי נתן אדלר נתן צדק בדבריו, ומאותו יום והלאה גידלו רבי נתן אדלר כבן טיפוחיו, ובגיל עשר שנים כבר היה בישיבת רבי נתן.

נסתתמו טענותיו של היהודי. ויען ויאמר: ״והלא כל וורשא מטלטלת״?! ורבי חיים משיב לעומתו ו״מרגיעו״: ״יכול אתה להיות סמוך ובטוח ר׳ יהודי, שהגהנום גדול דיו אף בשביל כל וורשא״…

"תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'" (במדבר ט"ו, י"ט)

בספר הרב מבריסק מסופר שבסעודת ה'תנאים' של אחד מגדולי תלמידי מרן בבריסק הג"ר ירוחם גורליק זצ"ל שהשתדך עם בת העיר, הונחו על השולחן פירות משובחים שהיו יקרי המציאות בפולין של העת ההיא, אולם מרן הגרי"ז מבריסק זצ״ל סירב לטעום מהם מחשש שמא מגידולי ארץ ישראל הם וחובת המעשרות חלה עליהם.

כאשר העיר לו אחד הרבנים שהשתתף אף הוא בשמחה מדוע חושש הוא מלאוכלם בשעה שהכל אוכלין מן הפירות הללו [-״די גאנצ עוועלט עסט…״], סיפר לו מרן זצ״ל את הסיפור הבא: באחת מנסיעותיו לוורשא, הבחין מרן הגר״ח בילדים המטלטלים בשבת ברשות הרבים את הטליתות עבור אבותיהם. במקום לא היה עירוב ולפיכך עצר בעדם רבי חיים ואמר להם כי הדבר אסור. תוך כדי כך הופיע יהודי שהדי השיחה הגיעו לאזניו, וניסה להצדיק את מעשי הילדים באומרו כי לקטנים מותר לטלטל.

הרים רבי חיים קולו בתמיהה ואמר ליהודי: ״וכי למה תאמר כי לקטן מותר הדבר, הלא בתורה כתוב ׳לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך. נסתתמו טענותיו של היהודי. ויען ויאמר: ״והלא כל וורשא מטלטלת״?! ורבי חיים משיב לעומתו ו״מרגיעו״: ״יכול אתה להיות סמוך ובטוח ר׳ יהודי, שהגהנום גדול דיו אף בשביל כל וורשא״…