הרב מאיר בנימיני
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר י"ג, ב')
כתב רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה, שדברה כנגד אחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". מדברי המדרש משמע, שאילו היו המרגלים מתבוננים בעונשה של מרים הנביאה, היו לוקחים מוסר שלא לדבר לשון הרע על ארץ ישראל.
על דברים אלו רבו המקשים: מדברי הגמרא במסכת ערכין שם משמע שחטאו של מי שמדבר לשון הרע על בני אדם חמור יותר מחטא המרגלים. הרה"ק רבי הירש מליסקא שבהונגריה, בספרו "אך פרי תבואה", מוצא ביאור נפלא לשאלה זו:
ניתן היה להבין שבאיסור לשון הרע על האדם ישנו חומר מיוחד, מפני שחברו מצטער ונעלב. ולפי זה, אולי נאמר שככל שצערו של הנפגע גדול יותר, כך גם החטא חמור יותר. ואולם כאשר מדברים לשון הרע על אדם שאומר על עצמו "ונחנו מה", הרי שפגיעתו פחותה, ומכאן שהעוון אמור להיות קל יותר.
אולם לו היו המרגלים מתבוננים במרים הנביאה, הלא היו למדים שהיא נענשה אף על פי שדיברה על מי שבעיניו מחשיב את עצמו כפחות מעצים ואבנים. והיה להם מקום להבין שיש איסור לדבר לשון הרע גם כאשר אין מי שייפגע וייעלב.
לדורי דורות
גם למי שרחוק מהתנהלות שכזו יש מה לעשות ולשפר, ב'סור מרע' ובעיקר בעשה טוב. לפעמים נתקלים אנו באנשים טהורי מידות ויראי שמים, בעלי לב זהב עשרים וארבע קראט, אך עם חוסר רגישות מינימלי ללבו של השני. ואותם אנשים טובים, מזעימי פנים, מחמיצי דיבור, ציניים, ואינם מנסים אפילו להגיד מילה טובה אחת.
כל יהודי מכיר את הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא, ויראה כיצד מעשה קטן של העלבת אורח יכול להיות כל כך משמעותי לגורל כל עם ישראל לדורי דורות.
המדע המודרני יודע לספר על 'אפקט הפרפר', כיצד שינוי קטן בעבר השפיע על ההווה והעתיד, אך ההשפעה הקשה יותר היא הרוחנית. איך מעשהו של כל אחד מאיתנו יכול לפעול על הסביבה כולה ועל כלל ישראל באשר הוא. ויתור או מלחמה, מילה טובה או רכילות, הארת פנים או זעף, חסד או רוע לב, כל אלה הם דברים של יום יום, לכאורה כה קטנים, למעשה בעלי משמעות אדירה.
"מי יודע", שח פעם אדם גדול בשיחה עם תלמידיו, "אם אדם זוכה להארת פנים ולסיעתא דשמיא, אין זה אלא משום שלפני שנים מספר האיר הוא פנים לחבירו, עשה לו טוב, והנה הקדוש ברוך הוא משלם, בשפע וביד רחבה".
לא יאומן
באחד מההספדים על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצוק"ל, סיפר תלמיד שלמד איתו חברותא, על מאורע נפלא שאירע לו עם רבו, ביום תענית אסתר.
היה זה לאחר שהשניים למדו במשך מספר שעות רצופות, ולקראת צוהרי היום פנו לתחנת האוטובוס על מנת להגיע לבני ברק לקראת קריאת המגילה. רבי אברהם ציין באוזני החברותא כי מאחר והוא לא ישן בלילה, הרי הוא מתכונן לישון באוטובוס.
מדובר, יש לזכור, ביום צום אחרי לילה ללא שינה, וליהודי שכבר היה קרוב לגיל שיבה. והנה השניים עולים לאוטובוס שכמעט מלא לגמרי. כמה נוסעים שראו יהודי תלמיד חכם מבוגר עולה לאוטובוס ניסו לתת לו את מקומם, אך רבי אברהם זצוק"ל החווה בידו ואמר להם "יש בסוף מקום".
סוף סוף הגיע הגר"א גנחובסקי למקום פנוי, והנה יושב לו בחור ותופס את המקום שלידו על ידי הנחת כובעו על המקום ואומר לרבי אברהם: "זה שמור לחבר שלי שצריך לעלות בתחנה הקרובה, אז שמרתי לו, אי אפשר לשבת כאן!".
חוצפה היא מילה עדינה להתנהגות של הבחור הזה. אין ספק שכמעט כל אדם היה מגיב בהתאם – יום צום, אוטובוס מלא, ולא לדבר על גילו של הרב ועל כבוד תלמידי חכמים, ובחור צעיר "שומר" מקום לחבר שלו???
והגאון רבי אברהם זצ"ל מחייך ונענה בראשו ואומר לו: "טוב עשית, כל הכבוד שאתה דואג לחבר שלך!" ונשאר לעמוד!
לידו יושב אברך וילדו לידו. הוא נוטל את הילד, מושיבו על ברכיו ואומר לרב: "אולי שהרב ישב כאן לידי, יש מקום". והרב גנחובסקי, בצדקותו המופלאה, לא מעוניין לגרום איזה אי נוחות קלה לאברך, שישב עם הילד על ברכיו למשך הנסיעה, והוא פונה ואומר לו: "עשה לי טובה, אני רוצה להכין שיעור. קשה לי בישיבה, אני עלול להירדם, אם אעמוד יהיה לי יותר קל להתרכז!"
לא יאומן כי יסופר!
זה לא רק עניין של נימוסים זה עניין של איך האדם רואה את העולם. אם הוא חושב ש'בשבילי נברא העולם', כל פעם שמישהו לא מתחשב בו, זה עניין אישי. זה עלבון. זה משהו שצריך להילחם עליו. אבל אם אתה מבין שהעולם לא מסתובב סביבך, אז גם כשמישהו לא מתחשב בך, אתה יכול לדון אותו לכף זכות.
תרופה למחלה
סיפר רבי ראובן קרלנשטין זצ"ל: אחד התלמידים בישיבת סלבודקא ניגש לראש הישיבה, הגאון רבי אייזיק שר, שהיה מחנך נפלא, צדיק גדול, חכמא דיהודאי, ושאל אותו: "יש לי בעיה גדולה. יש לי תאווה בלתי נשלטת לספר לשון הרע, ובפרט סיפורים שאף אחד אינו יודע. הרי זה כל כך מתוק, ממש מתוק כסוכר, והתאווה הזו בוערת בי כמו אש. אם הרבי יכול לתת לי עצה כיצד להתגבר ולא להיכשל".
נענה ראש הישיבה ואמר לו: "אביך היה אצלי לפני שבועיים והתעניין עליך. הוא עשה עלי רושם נהדר, ממש בן אדם מקסים. רציתי לשאול אותך: האם גם עליו, על אבא שלך, יש לך תאווה לדבר לשון הרע?".
"לא," השיב התלמיד. "על אבא שלי אין לי תאווה לדבר לשון הרע".
"והאם אתה מרגיש שאתה עומד בפני ניסיון כשאתה אינך מדבר עליו? האם אתה מרגיש שאתה מתגבר על תאווה כשאתה שומר את פיך ביחס אליו?"
"לא. ביחס לאבא שלי אין לי כל תאווה לדבר. זה אפילו אינו ניסיון בשבילי".
"מדוע? האם לאבא שלך אין חסרונות?"
"אין אדם ללא חסרונות. גם לאבא שלי יש חסרונות, ובכל זאת אין לי כל תאווה לדבר עליו. ולא זו בלבד, אלא אם אשמע מישהו שמדבר עליו לשון הרע, לא יהיה לי שקט, ולא אוכל לישון כל הלילה".
"תנסה להסביר לי מדוע. במה שונה הוא מכל אדם אחר?"
"על אבא שלי אני לא רוצה לדבר. אני אוהב אותו. וכשלא רוצים לדבר, לא מדברים".
"אם כן אתה בעצמך נתת עצה נפלאה כיצד להתגבר על התאווה ולא לדבר לשון הרע על הזולת: תאהב אותו. אם תאהב אותו, לא תרצה לדבר עליו. וכשלא רוצים לדבר, לא מדברים".
רבותי, יסוד עצום.
לפלוני יש חסרונות? אז מה? גם לאביך יש חסרונות, גם לבנך יש חסרונות, ויתרה מכך, גם לך יש חסרונות. ובכל זאת על מי שאוהבים אין כל תאווה לדבר לשון הרע!
מהותו של נחש
ריש מתיבתא 'עטרת ישראל', הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל, מייסד בסוגיה זו פרט נוסף ומעשי.
וכך אמר הגרב"מ: "חז"ל אמרו במסכת תענית: 'אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון. לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אמר להן: ואין יתרון לבעל הלשון'. מבואר שהתמיהה היא על כך שההנאה אינה באה מתוך ההכשה עצמה, אלא מכך שהשני מוכש, מתוך ההיזק וההמתה, מתוך הרשעות. זהו מקרה יחיד במינו, שסם החיים הוא זה שהשני נעקץ".
"וכאן השאלה היא: מה הנאה יש לך? וההדגשה היא 'לך'. הלא לך לא הגיעה שום הנאה מאותה הכשה, ובכל זאת הנאתך עצומה, וזהו סם החיים שלך. כל זה מפליא מאוד.
"עונה הנחש: אין בידי הסבר לדבר. יודע אני שסם החיים של כל בעלי הבריאה הוא באופן של קבלה, הכנסת ההנאה ממזון המזין שניזונים ממנו. אין בידי לומר אלא שעובדה היא: זוהי מהותו של הנחש, שנהנה מהכשתו ומרשעותו.
"אבל תמהני עליכם", כך הנחש, "וכי רק אצלי מצאתם מוזרות זו? הלא דוגמה נוספת קיימת, ודווקא אצל בחיר היצורים, נזר הבריאה. אף אצלו קיימת אותה עובדה. שהרי 'מה יתרון לבעל הלשון', כלומר: צאו וראו ובדקו איזו הנאה עצומה יש לבעלי הלשון! ממש מתמוגגים הם, וקשה להם לפרוש מזה, הדבר ממש הפך למזון ולסם החיים שלהם. ממה נהנים הם? מה היא בעצם ההנאה של לשון הרע? מן הרשעות שבדבר. שהרי נהנים הם מכך שפלוני נעקץ, מכך שפלוני מפרפר בין מלתעות חיצי לשונם של המשלחים אותם. בעל לשון הרע מתמוגג ומתמלא חיות מכך שפלוני מוכש ממנו. אישיותו מתעוותת. הוא נופל שדוד לרגלו".
וממשיך ומדגיש ראש ישיבת עטרת ישראל יסוד הנוקב עד השיתין: "אכן, עד כמה שנוגע הדבר לשורש המניע ומצמיח את לשון הרע, אמנם אין שום הבדל בין דומם לצומח ולמדבר, בין אדם לבין ארץ ישראל. כי עד כמה שנוגע הדבר לארסיות רשעותם של משלחי הרסן ועקיצתם של הרשעים, מה לי אם האובייקט הוא זה או אחר. סוף כל סוף זהו פורקנם: שעקצו, שנשכו, שהזיקו.
"אילו היו לומדים מוסר, חודרים לשורשם ועמלים על טיפוח אושיותיהם, שלא יהיו רשעים, שלא יהא מזונם מורכב מפגיעה, מעלבון, מהורדת ערך, מזלזול, שלא יהיו נחשים".
"שלא נהגו כבוד זה בזה," אין הכוונה רק לא לבייש אדם ברבים, אלא גם להיזהר כשמבררים אצלך על שידוכים, להיזהר שלא לפגוע באדם בעבודתו, בנפשו או בממונו.
לנהוג כבוד זה בזה. זה אומר לשקול מה עושים, זה אומר לא לגרום לאחרים פגיעה, וזה אומר להיות טוב. וזה שווה, הוא אומר, כי ככל שאדם טוב לשני כך טובים אליו משמים.