"כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, ג')
פרשת המרגלים הינה אחת הפרשיות שאמורות להדליק נורות אדומות אל מול עינינו: הפרשה מתחילה עם עשרה גדולי ישראל – "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" ומסתיימת ב-"עֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" וזה צריך לעורר את כולנו, אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר… כיצד קורה נפילה כזאת?
ה'זוהר' הקדוש מצביע על עיקר נקודת נפילתם של המרגלים והוא אומר:
"בא וראה המרגלים, על שלא נמצאו בני אמונה ושלוחי אמונה, התחייבו בנפשם בעולם הזה ובעולם הבא" חסרונם של המרגלים היה באמונה, למה כוונת הזוהר?
כפי המבואר, הנשיאים ידעו שבארץ ישראל יאבדו את נשיאותם. הידיעה הזאת עמדה בעוכריהם. מכיון שאנו עוסקים כאן בשרפי קודש, חלילה לנו מלהתייחס לדברים כפשוטן כאילו המשרה והכבוד אותו בקשו לנחול עמדה לברוח להם ולכן הם המרידו את כל כלל ישראל נגד ה' וארצו, הס מלהעלות על דל שפתיים. אלא כפי איך שכבר גדולי החסידות העמידו לנו, שאותם קדושים כל מגמתם היתה לעלות ולהתעלות, והם הרגישו שבכוח נשיאותם הם מתעלים, אם היא תילקח מהם הם יאבדו מגודלם הרוחני, ועל כך הם נאבקו.
והשאלה אם כן מה באמת התביעה עליהם, מדוע הפכו מראשי בני ישראל לעדה רעה? הרי סוף כל סוף, כל שאיפתם היתה קדושה? על כך אומר הזוה"ק "חסרון באמונה!" ונבאר:
הקטר של התורה כולה זה הדיבר הראשון מעשרת הדברות: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" בסיס לכל מקיים תורה ומצוות זה לחיות את ה'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'.
תיאורטית כל אחד יכול לחיות זאת ולהצהיר את זה, אבל המבחן המעשי הוא סגירת עשרת הדברות באיסור "לא תחמוד" על איסור זה הביא כבר האבן עזרא את תמיהת העולם: 'אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?'.
והוא מבאר במשל. 'דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו… כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים….' אדם לא חומד דבר שאינו מתקרב למושגיו וליכולותיו, כך מי שמאמין בקב"ה הבסיס הוא שהוא מבין שכל המציאות בעולם זה רק מציאותו יתברך, ומה שהגיע אלי זה תיקוני מאיתו יתברך ומה שלא הגיע אלי זה לא שלי! ולא תכליתי כלל, ומה יש לחמוד אותו?!
הנשיאים, גם אילו באמת אינם ראויים להיות נשיאים בארץ ישראל, הווה אומר שעבודתם אינה נכונה בארץ כשהם נשיאים, אחרת הבורא לא היה נוטל זאת מהם, חסרונם אפוא היה באותה אמונה בסיסית. להכניס את תחושותיי ורצונותיי בתוך ההתעלות הרוחנית מהווה סתירה לאחיזה בה.
כתר של "נשמע"
הגמרא מספרת במסכת שבת, שבשעה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע", ירדו שישים ריבוא מלאכי השרת, ובידיהם שני כתרים לכל אחד ואחד מישראל – כתר אחד כנגד "נעשה" וכתר אחד כנגד "נשמע". לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, באו כפליים מלאכים ונטלו מאיתנו את הכתרים.
בעלי המוסר עומדים ותמהים על כך. זאת מבינים אנו מדוע ניטל מאיתנו הכתר של "נעשה"; שהרי לא עמדנו בו. הקדוש ברוך הוא ציווה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", ואנו, כביכול, עשינו לנו אלוהים אחרים. אך במה פגמנו ב"נשמע"?
חז"ל עצמם מתארים את הסיטואציה במשל: משל למלך שהעמיד עבד ונתן בידיו שני כלי זכוכית יקרים. הגיע עגל, התנגח בעבד ושבר את אחד הכלים. בא המלך ופגש את העבד רוטט מפחד. "למה אתה רוטט?" שאל המלך. "בא עגל ושבר לי את הכלי", ענה העבד. אמר לו המלך: "אם כן, שמור על הכלי השני".
כך הקדוש ברוך הוא, לאחר חטא העגל, פונה לעם ישראל, שכביכול אומר "בא העגל ושבר לנו", ומשיב: "אבדתם את הנעשה שמרו על הנשמע". אם כן, מדוע ניטל מאיתנו הכתר של "נשמע"?
מדוע ניטל גם הכתר של "נשמע"?
התשובה ידועה ומפורסמת, אך כדי שתחדור אל הלב, נתבונן בהמחשה שהביא הגאון רבי שלום מאיר וולך זכר צדיק לברכה. הוא המחיש את הרעיון באמצעות מעשה שהיה, מעשה על אח ואחות שיצאו לטיול תרמילאים בהודו ובמדינות נוספות במזרח הרחוק.
הודו, כידוע, זרועה בעבודה זרה. האחות נכנסת לאחד המנזרים של כת ההינדואיזם, הכת הגדולה ביותר בהודו, המונה כשמונה מאות מיליון איש. היא שומעת שם הרצאה נפלאה מהגורו, ה"כהן הגדול" שלהם. הוא שופך דבש ונופת צופים על "אנרגיות חיוביות" המסתובבות בעולם, ומסביר כיצד ניתן להתרכז בהן, להביא לעצמך השראה והארה, להפוך לאדם רוחני המשפיע על העולם שפע, אהבה, אחווה ועולם מתוקן. היא נשאבת אל תוך המילים הקסומות ונכנסת לכת.
הלב נשרף
בינתיים, אחיה יוצא לטייל כנהוג. לאחר כמה ימי טיול מפרכים, אחד מחבריו מוביל אותם לאחד הבתים שארגון "ערכים" מפעיל ברחבי העולם, הנקרא "בית יהודי". הם מגיעים לשבת, מתיישבים סביב שולחן ערוך, והאחראי על הבית – אדם המבין עניין ויודע את השפה המשותפת עם התרמילאים הישראלים – מנהל את הסעודה. שולחן שבת כהלכתו, עם שירה, דברי תורה, שאלות ותשובות. אותו אח נחשף למה שמייסדי המדינה דאגו להעלים ממנו ומהוריו לפניו. הוא נשבה בקסמם של הדברים ומתחיל להתקדם ביהדות.
ליבו נשרף ובוער על אחותו האומללה, שנתפסה ברשתה של עבודה זרה כפשוטה. הוא מנסה למשוך אותה משם, להביא אותה לחוות את מה שהוא חווה, אך אין עם מי לדבר. הוא עצמו שוהה במקום מספר שבועות, מתקדם ביהדותו, מתחיל להניח תפילין ולשמור שבת. לבסוף, האחראי על המקום אומר לו: "עד מתי? עזוב את המקום, סע לארץ ישראל, לך לישיבה ותתקדם". הוא מנסה לשכנע את אחותו להצטרף אליו, אך ללא הועיל. הוא נוסע לארץ, וליבו אינו יכול להכיל את המחשבה שיש לו אחות עובדת אלילים.
יום אחד, הוא מתקשר אליה ואומר: "לא נראה לך שכדאי לקחת חופש ולבוא לארץ לבקר את ההורים? את שם כבר תקופה ארוכה". היא עונה לו בחיוב, אך מוסיפה שאין לה כסף. "אין בעיה", הוא אומר, "כרטיס טיסה הלוך ושוב עליי, אבל בתנאי אחד: כשאת מגיעה לארץ, את הולכת פעם אחת להרצאה של 'ערכים'". העסקה משתלמת, והיא מסכימה.
תקלה מצערת
היא מגיעה לארץ, לחיפה, שם גרים הוריה. אחיה מברר היכן מתקיימת הרצאה טובה של "ערכים" ומגלה כי באחד הערבים הקרובים צפוי להרצות אחד מטובי המרצים, אדם שיודע להלהיב ולהעביר את הדברים בעוצמה. "מפעל הפיס", הוא חושב לעצמו, "אנחנו הולכים להצליח".
היא מקיימת את הבטחתה והולכת להרצאה, שנקבעה לשעה שמונה. אך בשמונה ורבע המרצה עדיין לא מגיע, וגם לא בשמונה וחצי. בעשרים לתשע, עולה לבמה הממונה על הערב, בחור בעל תשובה טרי, ואומר: "תראו, רק עכשיו הצלחתי ליצור קשר עם המרצה. הוא נקלע לתאונת דרכים ולא יצליח להגיע הערב. אבל הציבור הגיע לשמוע דברי תורה, אז אני אגיד לכם משהו. אני לא מרצה, אבל היום למדתי סוגיה בפרק 'אלו מציאות' במסכת בבא מציעא".
אותו פרק, הוא מדגיש, כל ילד חרדי לומד בתחילת דרכו בגמרא, אני כבעל תשובה החלתי ללמוד רק באותו יום. הוא מתחיל להסביר מה קורה כשמוצאים אבידה, שאם יש בה סימן יש להכריז עליה, ובזמן בית המקדש היו מכריזים במשך שלוש רגלים. אם לא נמצא המאבד, מניחים את האבידה עד שיבוא אליהו. הוא אינו בקי דיו בהגיית הגמרא, והשיעור משעמם למדי. הקהל, ברובו, פשוט מפהק. לבסוף, השיעור מסתיים, והיא מסמנת 'וי' על התחייבותה.
אכזבה נוראה
אחיה מתקשר לשאול איך היה. היא מספרת לו שהמרצה לא הגיע, ובמקומו היה שיעור על השבת אבידה. אם הוא קיווה שאולי קדושת התורה תגרום לה להקיש מהשבת אבידה להשבת נשמתה האבודה, שנכבשה בתהום עבודת הגילולים, תקוותו נכזבה, היא עזבה בתום השבועיים חזרה להודו, הישר למלתעות הגורו שהקסים אותה פעם אחר פעם והעמיק את תפיסתה בכת עובדי האלילים, זו הייתה אכזבת חייו.
הוא ניגש לאחד הרבנים בישיבה ומספר לו את הסיפור. הרב עונה לו: "אחד הדברים שיהודי צריך ללמוד הוא שאנחנו לא קבלני הצלחות. אנחנו עושים את שלנו, אך לא אנחנו אמורים להצליח. בורא עולם הוא בעל ההצלחות. אתה עשית את שלך מעל ומעבר: השגת כסף, קנית כרטיס טיסה, הצלחת להביא אותה לארץ, הרווחת שבועיים שבהם היא לא עבדה עבודה זרה, ורצית שתשמע הרצאה. הקב"ה רצה אחרת. אתה את שלך עשית". הדברים לא מרגיעים לחלוטין, אך לפחות מלמדים יסוד נוסף ביהדות.
אנרגיות חיוביות
חולפת תקופה, ויום אחד מישהו קורא לו ואומר שגברת צעירה מחפשת אותו בחוץ. הוא יוצא לבדוק במה העניין, ולתדהמתו זוהי אחותו. "מה את עושה פה?" הוא שואל. "שום דבר מיוחד", היא עונה, "רק תגיד לי איפה יש מדרשה ללימודי יהדות לבנות". "מה קרה לך?" הוא שואל, המום.
היא מספרת: "כחלק מההתקדמות הרוחנית שלנו, יצאתי עם הגורו לעיר ואראנסי, העיר המרכזית של הכת. היינו בשוק ענק, הומה אלפי אנשים. לפתע אני רואה את הגורו רוכן לרצפה ומרים פאוץ'. הוא פותח אותו, ובפנים חבילת כסף נאה שעוזרת לסיים יותר מחודש… וגם דרכון. אני רואה את עיניו בורקות, והוא סוגר את הפאוץ' ודוחף אותו לכיסו".
"מה אתה מתכוון לעשות עם זה?" היא שואלת אותו. "אני חושב שעם כסף תמיד יש מה לעשות", הוא עונה. "יש לי משפחה, יש לי ילדים". והיא לא מוותרת: "אבל אתה יודע, זה שייך לאחד המטיילים, ככל הנראה זה כל רכושו, ויש פה דרכון. אפשר לאתר אותו בקלות דרך הקונסוליה. ברור שהוא מתרוצץ עכשיו ומחפש את זה"?!.
ואז הוא נותן לה הרצאה שלמה על האופן שבו "האנרגיות החיוביות" מתנקזות למקום טוב, מוליכות דברים מיותרים ממקומות לא נכונים אל הכיסים ה"קדושים" של אלו שיודעים להשתמש נכון באנרגיות. בקיצור, הוא משתמש בכל האידיאולוגיה הנפלאה שהוא מלמד בשם הצדק, היושר וההומניות, כדי להסביר לה מדוע תפקידו הייעודי של הארנק הוא להיות דווקא בכיסו המשומן שלו, ולא אצל האומלל שאיבד אותו.
באותו רגע היא נזכרת בשיעור המשעמם ההוא, שבו פיהקה, אך הבינה שכל ילד יהודי, בתחילת לימודיו, לומד לעשות 'שמיניות באוויר' כדי להחזיר לאדם אבדה, אפילו אם היא שווה פרוטה. היא פשוט הקיאה את הגורו מתוכה, ובהזדמנות הראשונה קמה, עזבה, והחלה את תהליך החזרה בתשובה.
מחויבות מוחלטת
במאמר מוסגר, נחזור לדברי אותו רב שאמר "איננו קבלני הצלחות". סביר להניח שאם המרצה המהולל היה מגיע ונותן הרצאה מבריקה, היא לא הייתה חוזרת בתשובה. דרשנים החושבים שאחרי דרשה שלהם כולם חוזרים בתשובה, חיים בדמיון. לרוב, אנשים שומעים הרצאה טובה, וזה נגמר שם. גם אצלנו, אנו מתפעלים מדרשה: "וואו, הוא דיבר, שפתיים יישק, איזה יופי", ויוצאים חזרה לחיים. הרצאה, טובה ככל שתהיה, אינה מזיזה איש. "רחמנא ליבא בעי" – הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. והקדוש ברוך הוא שלח לה את המסר לא בהסבר, אלא בהמחשה חיה. הוא הראה לה מה ההבדל בין עולמה של תורה לעולם השקר.
ולענייננו, מסביר הרב וולך, אדם יכול להתחבר לתורה מבחינת "נשמע". זה משכנע, זה נכון לו, זה מתאים לו, ואפילו תואם את תכונות האופי שלו. וזה יעבוד, והוא יתרומם, והכל ייראה נפלא. עד… עד לאותו רגע שזה יתנגש עם רצון כלשהו, עם תאווה, עם מידה רעה. ברגע ההתנגשות, כל החיבור הזה לא יחזיק מים. שום דבר לא יחזיק. כי הקדוש ברוך הוא כבר קבע: "יצר לב האדם רע מנעוריו". החלק החומרי שלנו, הנפש הבהמית, הוא רעוע ונסוב סביב האגואיזם, סביב ה"אני ואפסי עוד". גם כשאנו מתנהגים יפה לזולת, זה לרוב מהווה השקעה טובה כדי להפיק ממנו תועלת בעתיד.
ה"נשמע", מצוין בזמנים של שקט ושלווה, כשהכל נראה טוב. אך לא ברגע ההתנגשות, שם הרצון והתאווה לא תתן מעבר לשום הגיון ותחושה רוחנית.
עכברא גנב
חוויה אישית, לא נעימה אך מאלפת, ציירה לי זאת היטב. נאלצתי לשהות קרוב לחצי שנה בארצות הברית לצורך טיפולים רפואיים של רעייתי ע"ה. נסענו לקליבלנד לפגישה עם רופא בכיר, מהטובים בבית החולים "קליבלנד קליניק", שמתחרה תדיר על תואר בית החולים הטוב בעולם.
העסקן הרפואי שליווה אותנו, רבי זלמן לייב זילבר שליט"א המפורסם, אירח אותנו שבוע בביתו במאנסי. טרם נסיעתנו לקליבלנד אמר לי: "עבור דרך המשרד שלי, אני רוצה לתת לך משהו שתביא לדוקטור ממני". הוא נתן לי בקבוק ויסקי יקר, והסביר שהרופאים אוהבים זאת מאוד. שמחתי לא לבוא בידיים ריקות, מתוך הבנה ש"שימון" המערכת יכול להועיל.
רבי זלמן לייב גם דאג ליידע את צוות הרפואה בקליבלנד שהם מטפלים ב"אישה צדקת" שבעלה הוא "צ'יף רבאי" (רב ראשי). הרופא יצא למסדרון לקבל את פנינו בכבוד מלכים. נכנסנו פנימה, ואני הגשתי לו את המתנה. איני רוצה לתאר כאן את תגובתו במלואה, אך די אם אומר שהוא פתח את הבקבוק, זיהה את המותג, ונתן שאגת "וואו!".
הוא זרק משפט באנגלית, והמתורגמנית הסבירה לי בעדינות שהוא מהכריז שהוא הולך "לשחוט" ארוחת שחיתות עם הבקבוק הזה בערב.
באותו רגע אמרתי לרעייתי: "ראית את החתול של רבי יונתן אייבישיץ? הוא ראה עכבר". רופא בכיר, מהטובים בעולם, עוסק בהצלת חיים, אדם שלמד שנים רבות ועוסק בדברים מהותיים. וברגע שהראית לו את הבקבוק שמעורר בו את תאוות ארוחת השחיתות, הוא שכח הכל. הוא שכח את שמו, שכח שהוא נפגש עם "צ'יף רבאי". הוא שכח הכל. הסתבר שחשב שגם ה"צ'יף רבאי", כשהוא מקבל בקבוק כזה, משתולל מאושר. אז הבנו מה יכול לצאת מתרבות אומות העולם: כלום, אפס ותוהו.
שמיעה חסרת ערך
אם לא מקדימים "נעשה" ל"נשמע" – כלומר, אם לא עושים כי כך ציווה בורא עולם, בין אם זה מתאים, נוח, או תואם את רוח הדור ובין אם לאו – שום דבר לא יחזיק מעמד. אנו עושים כי אנו מחויבים לעשות, נקודה. כלאחד מאיתנו חתם על צ'ק פתוח שאם לא יקיים את כל התרי"ג מצוות, יפסיד את חיי הנצח שלו. חתמנו על כך עוד לפני שהגענו לאוויר העולם. לכן, "כל אשר דיבר ה' נעשה".
כמובן, לאחר מכן יש מקום ל"נשמע". איננו אמורים להיות רובוטים. יש להתחבר, ללמוד את טעמי המצוות, לנשום אותן, לחיות אותן. זה נפלא, כי חיבורים אינם נוצרים מיובש. נדרשת חמימות, התרגשות והכנה. אבל שום דבר בעולם לא יכול להוות תנאי לקיום המצוות, כי אני אקיים. נקודה. ברגע שעם ישראל פגם ב"נעשה", והמחויבות המוחלטת לא הייתה ברורה עוד, גם ה"נשמע" איבד את בסיסו ולא החזיק מים. לכן ניטל מהם גם הכתר של "נשמע", כי בלעדי ה"נעשה", אין לו כל ערך.