"וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶֽחָזָק הוּא הֲרָפֶה" (במדבר י"ג, י"ח)
העם שבשדות ספגו אמונה פשוטה בינקותם, ורק בצוק הימים התחספסה דמותם. הם חיו את חייהם כמעולפים בצמא, ליבם צחיח ונפשם שוקקה. וכשבאו ודיברו איתם על ענייני יהדות יכלו לראות את האור זורח בעיניהם, את ההתרגשות ואת הגעגועים עולים וצפים. הם שתו את דברי הרבנים בצמא, ובקשה אחת בפיהם: "תבואו! אנחנו מחכים לכם!"
חדשים לבקרים הגיעו נציגי המפלגות השונות והציעו להם להצטרף אל שורותיהם, כל אחד והאידאולגיה המסולפת שלו, כל אחד ושטיפות המוח שלו, "ואתם", זעקו לעבר הרבנים, "למה תגרעו מהם?"
מספר רבי אברהם צבי שפיצר שליט"א: זוכר אני את ברכת המזון של רבי שמואל הומינר, היאך ברך שם ברוב יגיעה ועבודה, והכפריים מביטים ומשתאים למראה עיניהם. רוחם ונפשם נכספת ליהדות המקורית, ממנה עקרום בידיים זדוניות. ר' שמואל הומינר לא אבה ללון בבתיהם של הכפריים, והיה לן בבית המדרש. "נשארתי עמו שם", סיפר רא"צ, "ועד היום חקוקות בעצמותי ברכות התורה שבירך רבי שמואל ז"ל, תיכף בקומו בבוקר".
הפעילים פעלו בחכמה וברגישות, כדי לעורר יהודים תמימים. הפעילים לא שאלו שאלות ישירות אלא נכנסו לענין בעקיפין, שאלו כבדרך אגב, איפה הצד הבשרי ואיפה הצד החלבי, ומתוך כך הגיעו לשיחה עם בעל הבית בענייני כשרות המאכלים בכלל. "איך אתה מסדר את הנורה לפני שבת?" התעניינו כאשר פתחו את המקרר. המארח היה פוקח זוג עיניים תמהות, ומכאן כבר הגיעו לדבר בענייני שמירת שבת.
עדיין לא חגגו בר מצוה…
בביקוריהם בישובים הביאו עמם תפילין. נערים רבים שמימיהם לא זכו להניח תפילין חבשו פאר לראשם לראשונה. במקרים רבים ביקשו ההורים שיקנו אותם עבורם. היו הורים שמרוב תמימותם סירבו להניח תפילין לילדיהם, משום שסברו שאם עוד לא ערכו מסיבת בר מצוה אי אפשר להניח תפילין…
הפעילים מצאו מוצא, בנסיעה הבאה הביאו איתם מזונות ומיני תרגימא, קראו לכל הנערים שכבר מלאו להם י"ג אך עדיין לא ערכו להם סעודת בר מצוה, גם את ההורים הזמינו, וכך חגגו לכל הנערים יחד את שמחת ה'בר מצוה'. עתה כבר היה ברור לכל שהם חייבים להניח תפילין.
סעודות כאלו ערכו הפעילים בכמה וכמה מושבות. זו היתה הזדמנות לדרוש על חובת שמירת התורה, ועל מהותה של קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. בני היישובים שאבו חיזוק רב ממעמדים אלו.
המקווה הפסולה
פעם הרחיקו נדוד עד לאילת הרחוקה. ראשי העליה היו בטוחים שלמקום מרוחק שכזה לא יגיעו הפעילים החרדים, אך על אפם ועל חמתם גם לשם הגיעו. לנסיעה זו התלוו האדמו"ר מסטראפקוב זצ"ל והרה"צ רבי שבתי יודלביץ זצ"ל. הוא התברך בלשון לימודים חודרת ונוקבת, והשתמש בכוח זה לעורר יהודים לעמידה על המשמר, וללחום מלחמת מצוה במהרסי הדת. מצד שני ידע מתי לדבר רכות ולמשוך לבבות של יהודים אומללים, שנקרעו מכור מחצבתם.
במשך היום אספו יהודים ודיברו על ליבם. השמש שקעה, הזמן התאחר, והם נותרו ללינת לילה. בבוקר השכם ביקש הסטראפקוב'ער רבי זצ"ל לטבול במקווה טהרה, ואז נודעה לו המציאות העגומה: בכל העיר ישנה מקווה אחת בלבד. בהגיעו אל המקווה חשכו עיניו.
הרבי בדקה, ומצאה פסולה. עתה כבר ידע הרבי מה עליו לעשות. הוא בא בדברים עם כל מי שיכול לפעול, והשקיע מאמצים כדי שיתקנו את המקווה. זכה, וגלגלו זכות על ידי זכאי.
אין לשנות
באחת השבתות שעשו באחד היישובים, גילה הרה"צ רבי משה וובר ז"ל כי המקום אינו מוקף בעירוב, והתושבים עוברים מדי שבת על איסור הוצאה ר"ל. עוד באותה שבת אסף רבי משה את התושבים, וביאר בפניהם את ענין העירוב. בדרשתו הסביר בקיצור את סדר בנין העירוב, ואיך על ידו מותר להכניס ולהוציא בשבת. מתוך דבריו הבינו השומעים, שמתוך חסרון הידיעה שהיה להם, הם נכשלים בזה.
חלפה השבת ועברה, האנשים שנלוו אל ר' משה וובר זצ"ל הטילו ספק רב בתועלת הדרשה. "הם שמעו", אמר אחד, "אבל עד השבת הבאה יעבור שבוע שלם, והם ישכחו שדיברו על עירוב". "המושגים האלו הם בכלל לא לרמה שלהם", אמר מלווה אחר, "עירוב, איסור הוצאה… הם כאלו עמי הארץ, שספק אם בכלל קלטו מה דיברו איתם".
מה קרה למעשה? מיד בצאת השבת הגיעה בקשה מהמועצה הדתית, שיבוא ולהתקין שם עירוב כשר כדין, הועד שלח לשם את רב העירובין בירושלים, הגאון רבי יעקב בלויא זצ"ל חבר הביד"צ, והוא ירד להתקין עירוב כשר לכל היישוב.
אגב, דרכו של רבי משה ז"ל היתה לדרוש דרשות עממיות, פשוטות, בעניינים קלים לפי הבנתם ולפי מצבם של אותם יהודים פשוטים. כך נהג בליל שבת ובשבת בבוקר, אך בסעודה שלישית היה מדבר דברי חסידות עמוקים. כששאלוהו לפשר הדבר, והרי השומעים אינם מבינים מה הוא מדבר, אמר: "אף על פי כן, זוהי הצורה של סעודה שלישית, ואין לשנות!"
מצע מפלגתי
ימי ערב בחירות. העסקנים מגיעים ליישוב מסוים, אבל ראשי היישוב שהיו ממפלגה ידועה סירבו להניח לאנשים מחוץ למפלגה לדבר בפני הציבור, מי יודע אם לא ישכנעו את המצביעים הפוטנציאלים להצביע בעד מפלגה אחרת.
אמר להם רבי שבתי'ל: "הרי אתם המרובים ואנו מעטים. אם באמצע הדרשה תראו שאנו מדברים דברים שאינם לרוחכם, תתפסו אותנו ותזרקו אותנו החוצה"…
נכנסו הדברים ללב ראשי היישוב, והם הסכימו לנסות ולראות איך יפול דבר.
פתח ר' שבתי'ל בשפתיו הדולקות: "שמע ישראל! למי פונה הפסוק ואומר 'שמע ישראל'? לכל יהודי באשר הוא! לכל אשר נשמת ישראל בקרבו. אליו קורא הפסוק ומבקש 'שמע ישראל'. שמע, תקשיב!" רעם רבי שבתי'ל, "שמע את האמת והאמונה שעליה חיו ועליה מתו אבותינו ואבות אבותינו בכל הדורות!"
ראשי היישוב עמדו מתחת לחלון. לשמע הדברים חוצבי הלהבות נמס לבם בקרבם. הם ניגשו לרבי שבתי'ל, וביקשו ממנו סליחה ומחילה על שרצו למנוע ממנו לדרוש בפני הציבור. ענה רבי שבתי'ל ואמר להם: "כעת כל המפלגות עמלות לשכנע כמה שיותר אנשים לתמוך במפלגה שלהם, אולם המצע של המפלגה שלנו הוא כבוד ה' ותורתו. אם כולם עמלים בכל כוחם להגביר תעמולה בכל הדרכים, מדוע רק עלינו יאסרו זאת?!"
ראשי היישוב התרגשו מדבריו וליוו את הבאים לדרכם. "תגיעו עוד פעם!" ביקשו, "בכל פעם שתרצו תוכלו לדרוש".
לפעול מכיוון אחר
בירושלים, פלטרין של מלך, פתחו מקום אשר מחלל את קדושת ישראל ואת קדושת השבת. ירושלים סערה במשך תקופה ארוכה. אף בארה"ב יצאו אלפים מול הקונסוליה הישראלית להפגין ולמחות על חילול הקודש בעיר הקודש, אך אותם עזי פנים לא נסוגו אחור ממזימתם, ולדאבון לב, המקום המשיך להתקיים. היהדות החרדית הרגישה שמעשה שטן הצליח, אך הצדיק הירושלמי רבי יצחק דוד גוטפארב לא הרפה. הוא חש עצמו מחויב להמשיך להתריע ולעורר. אמנם מבחינה ציבורית לא הצליחו לסגור את המקום, אבל רבי יצחק דוד החליט לפעול מכיוון אחר. למנוע מיהודים תמימי לב להימשך שם, שחס ושלום לא תישרף נשמתם באותה אש של טומאה.
הלך רבי יצחק דוד וכיתת את רגליו לשכונות הסמוכות למקום ההוא, רחביה וקטמון. לא כנציג של הועד, לא כפעיל של ארגון מסוים, אלא כיהודי חם, שכבוד אביו שבשמים נוגע לו, וגורלם של אחיו היהודים אינו נותן לו מנוח.
הוא אסף את הילדים לאחד מבתי הכנסת ודרש בפניהם בענייני שכר ועונש. "אתם יודעים, ילדים?" פנה אליהם רכות, "כל אחד עתיד ליתן דין וחשבון על כל מעשה שעשה במשך כל ימי חייו, ואין שכחה לפני כסא הכבוד. כל אחד צריך להתרחק מעבירה ומכל דבר שמביא לידי עבירה".
ככה, בפשטות, סיפר להם את האמת לאמיתה, את מציאות החיים החולפים ואת מטרתם. אחר כך הביא דוגמא: "למשל, ללכת למקום של חילול שבת ופריצות זוהי עבירה. גם על זה נותן האדם דין וחשבון אחרי מאה ועשרים"…
רבי יצחק סיים את דרשתו, ופנה לדרכו.
"הרב!" קרא אחריו ילד אחד. הילד רץ אחרי רבי יצחק דוד, ומשהשיגו סיפר בבושת פנים ובשברון לב שכבר נכשל פעם והלך לאותו מקום. "מה יהיה?" בכה הילד, "עכשיו יהיה לי גיהינום".
ליטף רבי יצחק דוד את ראשו של הילד, וענה לו ברחימאיות: "אם תקבל על עצמך שלא ללכת לשם שוב, ותעשה תשובה, הקב"ה יכפר לך על מה שכבר עשית".
הילד קיבל את הדברים, והוא התעודד לתקן את המעוות. ובשביל ילד אחד כזה, היה שווה לכתת רגליים, להתאמץ ולהתייגע. ומי יודע, אולי היו עוד ילדים כאלה…
עם כיפה של ילד
סיפר סוחר כיפות בירושלים: רבי יצחק דוד נכנס אלי מפעם לפעם וקנה ממני מספר רב של כיפות בכל הגוונים. היה הדבר לפלא בעיני. בשביל מה? הרי לא רבי יצחק דוד ולא בניו חובשים כיפות צבעוניות. התמיהה רחשה בלבי, אבל כשראיתי את רבי יצחק דוד כשעל ראשו כיפה של ילדים, כבר לא התאפקתי.
שאלתי אותו: "מה אתה עושה עם כל כך הרבה כיפות? ומדוע אתה חבוש היום בכיפה של ילד?" הסביר לי רבי יצחק דוד: "כל פעם שאני הולך ברחוב ומבחין ביהודי ההולך בגילוי ראש אני מציע לו את הכיפה שלי, לכן דרוש לי מלאי של כיפות בבית. היום חזרתי הביתה וחיפשתי כיפה במקום זו שהענקתי זה עתה למאן דהוא, אבל המלאי אזל.
"אי לכך לקחתי כיפה של אחד הילדים – לבינתיים, וכעת ניגשתי לחנות לרכוש מלאי חדש". בתוך תקופה, גם המלאי החדש ייגמר, ויהודים נוספים יתחילו לכסות את ראשם.
תיקון וחיזוק
רבי יצחק דוד היה מסובב בין בתי הכנסת בירושלים, שם התפללו אנשים פשוטים. בדברים פשוטים ונעימים, מתובלים במשלים ובסיפורים המתיישבים על הלב, עורר את לבם לתשובה ולתיקון המעשים.
דרשות אלו נמסרו במסגרת החבורה המיוחדת 'מזהירי שבת'. החבורה נוסדה אמנם כדי לשמור את משמרת השבת, אבל "מצוה גוררת מצוה", שבת היא מקור הברכה, וכאשר זוכים לשומרה ולהנחילה, מתברכים בעוד ועוד מצוות.
אחרי שעברו בשכונות והכירו את בעלי החנויות, את השיג והשיח של הקונים והתושבים, ראו את ההלוך ילך שלהם, ונוכחו בהליכות חייהם, הבחינו בדברים הצריכים חיזוק. בני החבורה היו למודים לפעול בצוותא, ביראה ובעצה אחת לפני המקום ונתנו את ליבם להיות מצרים על נסיונות ומכשולות שצצו חדשים לבקרים. לפעמים זו מודעה הקוראת לבוא לאתר שאינו כשר, הרגלים כאלו ואחרים, ועניינים שונים מענייני הדת וגדרי היהדות שעמדו בסכנה.
כשנתקלו בדבר מעין זה הדורש חיזוק, נעמדו בני החבורה על משמרתם לעורר על הענין. הם סבבו בבתי כנסיות ודרשו לרבים על הדברים הצריכים תיקון וחיזוק.
שלא בפניו
הפעילות לחיזוק התנהלה כך: בני החבורה ראו צורך לדרוש בבתי כנסת בשכונות על ענין מסוים, ותלו מודעה בבתי הכנסת שבישוב הישן, לאמור כי זקוקים כאן לאנשים שילכו וידרשו בענין מסוים. המודעה הכילה רשימה של בתי הכנסת בשכונות, ולידה מקום ריק, כדי שאנשים ירשמו את שמם כמתנדבים לדרוש.
כל מי שנדבה רוחו אותו לקרבה אל המלאכה, היה רושם את שמו לצד בית המדרש ששם יכול להגיע ולדרוש בפניהם.
רבי יצחק דוד היה מהקבועים ששמו נרשם לצד כמה בתי כנסת. לפעמים לא המתינו עד שרבי יצחק דוד יבוא וימלא את השורה, אלא העסקנים עצמם רשמו את שמו, מתוך ידיעה שעבור רבי יצחק דוד זה בבחינת "זכין לאדם שלא בפניו"…
רבי יצחק דוד שוחח בדברי אגדה, המושכים לבו של אדם כמים, ודבריו מלאי נועם וחן, מתובלים במשלים ובעובדות מגדולי הדורות.
לא כרב ולא כמגיד הופיע בפניהם, אלא כאיש פשוט, איש בין אנשים ושווה בין שווים. בא להתחזק איתם ביחד, ולומר בקול, מה שהוא צריך לומר לעצמו.
את דרשותיו החמימות סיים בלשון "הבה נעורר את עצמנו לתקן מעשינו ולקיים רצון אבינו שבשמים".
הוא הצליח להשפיע ולמשוך את הלבבות, כי הוא באמת ראה את עצמו כמי שזקוק לשיפור המעשים, ונמצא בדרך העולה, תמיד בדרך, תמיד יש מה לתקן, והוא, ביגיעתו, מצרף אליו את שומעי לקחו, כדי שכל אחד יתקדם מהמקום שבו הוא נמצא. והם באמת התקדמו, התעוררו, ושינו את דרכם לטובה.
('דער ערליכער איד פון ירושלים')