מה שנלמד היום: טליתו של בעל הבית
המצוה בה התפרסם שמו לתהילת עולם בדקדוקו בה היא מצות ציצית. רבינו לא זז מחיבוב ודביקות מופלאה במצוה זו. הוא הידר ודקדק בפרטיה והלכותיה, יופיה והדרה, בעיקר התפרסם במנהגו המיוחד להרבות בלבישת ציציות רבות. הוא החל בהנהגה זו בהגיעו לגיל ארבעים, בתחילה לבש בתוך ביתו גם כמה וכמה טלית גדול ובשנים מאוחרות יותר לאחר הניתוח שעבר בגבו הסתפק בעשרות רבות של טלית קטן. לגבי מנהגו זה לא הסכים להרחיב את הדיבור, משום שראה בזה הנהגה פרטית שלו שלא הסכים שילמדו ממנו, ממילא לא ראה עניין להסביר את עצמו.
לא רק שלא הסכים, אלא כשראה מישהו נוהג כמוהו או חושב לנהוג כמוהו הורה לו במפורש שלא ללמוד ממנו שכן לו עצמו היו טעמים כמוסים בזה ואין ללמוד ממנו. גם בשיעורי הלכה כשהגיעו להלכות ציצית ועלה נידון זה התבטא שצריך להתנהג כמו כל כלל ישראל ופעם התבטא בשיעור ההלכה באנגלית "תהיו אתם נורמאליים, ותשאירו את החומרות לי".
בפני אחד ממקורביו התבטא פעם בעת רצון: "הקב"ה מגלה לכל אחד מהי מצוותו שלו, ציצית היא המצוה שלי".
למרות זאת כמה וכמה פעמים ניאות רבינו כן להסביר את הנהגתו זו. אחת הפעמים היתה בעת שנכנס פעם למעונו ידיד נפש ותיק, שלמד עמו בישיבה הגה"צ רבי נתן וכטפויגל זצ"ל משגיח ישיבת לייקווד. המפגש ביניהם היה מרגש לאחר שנים רבות שלא התראו. הם נפלו אחד על זרועותיו של רעהו בידידות עמוקה. לאחר מכן שאלו רבי נתן לטעם הנהגתו זו, רבינו הגיב בפשטות, הלא כל ציצית וציצית היא מצוה נוספת, אם כן למה לא לזכות במצוה נוספת, והראה לו ב"מגן אברהם" לשון שמשמעותה כך.
זו היתה כנראה הסיבה המרכזית לסיבת לבישת הציציות וזו היתה התשובה העיקרית שענה, בפעמים הבודדות שהסכים להתייחס לעניין זה. כך ניתן להבין גם את תשובתו לאחד מחשובי ראשי ישיבות המקובלים זצ"ל שאמר לו פעם, עד כמה זכותו רבה בלבישת הציציות, שהרי בכל טלית גדול יש בחינה כזו וכזו ובטלית קטן ישנה בחינה כזו וכזו והחל להסביר. רבינו קטע אותו ואמר לו: "איך זוך ניט די עניינים, איך זוך די מצווה אליין", "אינני מחפש את העניינים, אני מחפש את המצוה עצמה".
ובכל זאת היו טעמים נוספים שאמר בפעמים הנדירות שהסכים לשוחח על העניין. פעם התבטא שהתחיל בכך מתוך התבוננות בדברי חז"ל (שם) "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא", אם כן הלא האדם צריך בחייו שמירה יתרה בפרט בארה"ב החומרנית וסברא פשוטה היא שאם ציצית אחת שומרת, כל שכן שכל ציצית נוספת שומרת יותר.
פעם אחת הראה לתלמידו הג"ר אליעזר פרקוף בספר הקדמון ארך אפים (סימן ה') שמביא בשם השל"ה הקדוש: סגולה להסיר הכעס שיאחז בכנף בגדו עם הציצית שתלוים בכנף, כי כנ"ף כמנין כע"ס והכועס נכנס אל זר בלבו וציצית גורם להשראת שכינה כדכתיב והיה לכם לציצית וראיתם אותו עכ"ל. אם מובטחת שמירה כזו מהחטא של כעס יש להרבות בה כמה שיותר.
מעניין לציין שכמה פעמים כשנשאל על ידי אנשים רחוקים ענה להם תשובה אחרת. כך סיפר נהגו רבי אסא וויטו שכשהלך פעם לביקור אצל רופא שאינו שומר תורה ומצוות, שאלו הלה לשם מה להרב כל כך הרבה ציציות, ענה לו רבינו בקצרה: אחד בשבילך! כך היה כשהתארח פעם בבית אחייניתו מרת אסתר רייזל נובל נכנס טכנאי יהודי לתקן משהו, ושאלו מדוע לבוש הוא ציציות רבות, ענה לו רבינו אני לובש גם בשביל אלו שלא זכו. כך תובן גם העובדה שכאשר עבר ניתוח והרופא ביקש ממנו להסיר כמחצית מכמות הציציות בהן היה לבוש למשך תקופה, לא מיהר להסכים. כמה ממקורביו שניסו לשכנע אותו בצורך לשמוע להמלצת הרופא ראו שהוא בצער ולפתע אמר להם שאם יוסיפו שעות לימוד יסכים לזה. כנראה הרגיש באחריות להפחית בקיום המצוה.
יש ששמעו מפיו שערך אחר יש למצוה שמגיעה בקושי, שאז השכר גדול יותר כאמרם "לפום צערא אגרא". פעם, באחד מימי הקיץ הלוהטים, כשבא למסור שיעור היה חם מאד ומעיק בחדר שיעורים, שאפילו מאוורר לא היה בו, הוא נכנס לחדר עם טליתותיו והתחיל לצחוק, לא הבינו מה פשרו של צחוק זה… ואז החל לומר, אינכם מתארים שביום שכה חם בחוץ ואנו לומדים תורת ד' בעומק העיון, איזה שכר מחכה לנו בשמים על כך שמשקיעים מאמץ ביום כזה. סיפרו אז שנזדמן לישיבה טכנאי של חברת בזק שבא לתקן את הטלפון הציבורי, וכשראה את רבינו שאלו, האם לא חם לך? ענה לו רבינו: האמן לי, שם חם יותר.
ולמרות כל זאת נשאר טעמו האמתי כמוס וחתום ולא הסכים בשום אופן שיחקוהו. תלמיד סיפר לו פעם שהיה בעיר מרוחקת וראה פרוש אחד שלובש כמה ציציות. רבינו נראה דרוך, ביקשו שכאשר יפגוש אותו שוב יברר מפיו האם בהנהגתו זו הוא מסתמך עליו. ואכן כך עשה התלמיד וכשהתברר שעושה זאת מדעתו הפרטית ולא הסתמך עליו נחה דעתו.
('מתוך 'מגדלתו ומרוממתו)