ודברת בם – בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע ואל תעשם עראי. אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם, בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו, שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.
עד היכן מגיעים הזהירות והדקדוק להימנע מדברים בטלים שאין בהם צורך, אנו יכולים ללמוד ממה שאמרו בגמ' (ברכות נג, א) שנחלקו ב"ש וב"ה בדין ברכה על הנר במוצאי שבת, באופן שלא היה להם נר כשעשו הבדלה, ועתה הביאו נר לבית המדרש, האם יברך כל אחד לעצמו ורוויחו את המעלם "ברוב עם", או יברך אחד לכולם. ב"ה סוברים שאחד מברך לכולם, כפי שראוי מצד מעלת הברכה. אך ב"ש לא סברו כן, משום ביטול בית המדרש, ודעתם שכל אחד יברך את הברכה לעצמו.
ומביאה הגמ' (שם) סיוע לסברא זו שיברך כל אחד לעצמו מטעם ביטול בית המדרש, ממה שבית רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא" בבית המדרש. דהיינו, כשאדם מתעטש נכון לברכו שתהיה לו רפואה ובריאות, אבל הם לא עשו כן בבית המדרש, מפני ביטול תורה.
ויש להבין, איזה ביטול בית המדרש יש בברכת בורא מאורי האש ברבים, הרי בין כשאחד מברך לכולם וכולם יוצאים ידי חובה, ובין כשכל אחד מברך לעצמו, זמן הברכה הוא שוה לכל אחד, והיכן יש ביטול בית המדרש. גם את הנהגת בית רבן גמליאל לא לברך את חברו בברכת "רפואה" צריך להבין, מדוע חששו לביטול בית המדרש, הרי על האדם לחשוב על זולתו, ולברך את חברו בברכת "מרפא" כאשר הוא מתעטש, וא"כ לכאורה אין כאן ביטל תורה.
רש"י בברכות שם מפרש את הביטול שבברכת בורא מאורי האש, "שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן". ולכאורה עדיין צריך ביאור, שהרי גם כשכל אחד מברך לעצמו, הוא מפסיק מלימודו בזמן שהוא מברך. ומיישב המעדני יום טוב (על הרא"ש ברכות פרק ח סי' ג אות א) שכדי שכולם ישמעו ויענו יחד, יש להמתין שכולם ישתקו, ואז יוכל אחד לברך וישמעו אותו, ויש כאן רגעים ספורים שבהם ישתתקו הרבים מלימודם עוד לפני תחילת הברכה, ולאיבוד רגעים ספורים אלו חששו בית שמאי, ולכן סברו שאין ראוי לנהוג כן, אלא כל אחד יברך לעצמו, אף שבכך יפסידו את מעלת "ברוב עם הדרת מלך".
אך עדיין יש להבין, אם יש בהמתנה זו צורך כדי לקיים את המעלה של "ברוב עם הדרת מלך", וזו הדרך היחידה להשתיק את הציבור, הרי גם שהות זו היא נצרכת עבור קיום המצוה, ובכלל "מכשירי מצוה" היא, ומדוע נחשבת ביטול תורה.
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ביאר את הדברים כך. אמנם הצורך בהשתקת והפסקת הלימוד הוא קיום מצוה, ומהראוי לקיים את המצוה לפי דקדוקיה והידוריה, ומבטלים תלמוד תורה כדי לקיים מצוה, ואף כדי להדר בקיום מצוה, אבל מצוי מאוד שהפסקה זו של הלימוד תגרור עוד רגע או שנים אצל מי שיתבונן בכך, יקח לו אח"כ עוד שניות ספורות לחזור לתלמודו, הוא יחשוב מה נעשה פה, יתלה עיניו בדבר מה, ויהיו כאן רגעים של ביטול תורה מיותר, שאינו נצרך עבור קיום המצוה. ולביטול זה חששו בית שמאי, עד שמשום כך ויתרו על מעלת "ברוב עם הדרת מלך" בקיום המצוה, כדי למנוע חשש ביטול בית המדרש.
ומוסיף מרן זצ"ל, שבית הלל לא חלקו על עצם סברא זו, ומודים הם שיש להיזהר מאוד מחשש של ביטול בית המדרש לכמה רגעים מיותרים, אלא שלדעתם הצורך לקיים את מעלת הברכה עם ההידור של "ברוב עם הדרת מלך" גובר על חשש זה, ולכן לדעתם אחד מברך לכולם, ואין חוששים שמא יהיה מכך ביטול בית המדרש.
בזה מבוארת ההוכחה שהביאה הגמרא לסברת בית שמאי ממה שנהגו של בית רבן גמליאל לא לומר "מרפא" למי שמתעטש בבית המדרש, כי אמנם גם שם מן הדין, יש לחשוב על תקנת זולתו, ולברך את חברו בברכת "מרפא" כאשר הוא מתעטש, ואף אם הוא נמצא בבית המדרש ולומד תורה, עצם ההפסקה מלימוד תורה כדי לברך את חבירו "מרפא" אין בה ביטול תורה. ומה שנהגו בית רבן גמליאל לא לעשות כן, הוא משום החשש לביטול בית המדרש, לתוספת של רגעים ושניות נוספות של ביטול, הם דאגו שמא עלול להיות מישהו מהצד שלא ראה מה היה כאן, וכשישמע את הקול המאחל "מרפא" יתבונן למי הוא נאמר, ועל מה. ולכן, אף שעצם ההנהגה לומר מרפא היא ראויה ונכונה, בכל זאת נמנעו ממנה מפני הביטול העקיף שעשוי להיווצר מחמתה.
אם כן, הגמרא מוכיחה מהנהגת בית רבן גמליאל, שגם כשהאדם עושה דבר שראוי לעשותו, ובדבר זה עצמו אין חשש ביטול תורה, מ"מ יש להימנע ממנו אם עלול להיגרם מממנו בעקיפין ביטול תורה אצלו או אצל הסובבים, וגם לכך יש לתת את הדעת. וכאמור לעיל, גם בית הלל מודים לעקרון זה, אלא שלדעתם מעלת "ברוב עם הדרת מלך" מכריעה לעשות את הנצרך לעשות, ולא לחוש שמא ייגרם ממנו ביטול תורה.
ועורר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שמכך יש לנו ללמוד עד כמה צריך להיזהר מפני ביטול תורה, ובפרט ביטול תורה לרבים בבית המדרש. כי רואים אנו שאף בדברים שיש בהם מצוה ומעלה, ויש בהם כבודו של הקב"ה, וטובת זולתו, שקלו חז"ל בדעתם האם נכון לעשותם בבית המדרש, או יש להימנע מכך מחשש שמא ייגרם מכך ביטול תורה של רגעים ספורים אצל הסובבים. והכריעו חז"ל בכל דבר לפי עניינו, האם לעשותו או להימנע ממנו.
אם כן, כאשר מדובר על דברי הרשות, שאין חיוב לעשותם ברגע זה, אף אם מותר לעשותם, ורשאי האדם לגשת למישהו ולדבר איתו, עליו לחשוב ולחשב חשבונו של עולם, מה עוד עלול להיגרם מכך שיגש לדבר עם אחד הלומדים. מה יהיה עם אלו שישמעו את קולו מדבר על כך ויתחילו לחשוב על אותו ענין בלי שיש להם צורך בכך, מה עם אלו שיטו את ראשם לראות מי הוא זה שבא לשאול ולדבר על ענין זה, ויסיחו את דעתם מלימודם לגמרי, או לא יהיו מרוכזים כל כך בלימודם. כך גם כאשר יש צורך לסדר משהו בבית המדרש שהתקלקל, אמנם יש צורך בכך, ומותר ואף נצרך לעשות זאת, אבל אם יבואו לסדר את הענין בשעה שלומדים בביהמ"ד, עלול להיגרם ללומדים היסח הדעת והפסד זמן, ויש כאן ביטול בית המדרש. לכן מהראוי לבדוק כל דבר כזה בשבע בדיקות, ולחשוב האם ניתן לעשותו בדרך אחרת, בזמן אחר, כדי שלא יגרם ממנו חלילה ביטול בית המדרש.
וממילא אנו לומדים כמה ראוי להעריך רגע של לימוד תורה, ולא לבטל תורה חלילה לחינם כדי להתעסק בדברים של מה בכך.
(חשוקי חמד)