עמוד היומי עם גישמאק: משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה.
במשנה: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו, ונפטרו והלכו להם. ואמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.
קושיא עצומה הקשו על כך כמה מן האחרונים: מאחר והחשד הוא שמא כהן גדול זה צדוקי הוא, מה התועלת בשבועה זו, והרי לשיטת הצדוקים שבועה זו היא בגדר "נשבע לבטל את המצוה", שאינה חלה ואין הנשבע בה חייב לקיימה?
הגאון בעל "חתם סופר" בתשובותיו (אורח חיים, סימן קעו) תירץ ביישוב חריף: שהרי הצדוקים אינם מקבלים דרשות חז"ל, וגם דין זה, שהנשבע לבטל את המצוה אין שבועתו חלה – הוא מדרשת חז"ל, כפי שדרשו מהפסוק "להרע או להטיב" – מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה" (שבועות כז.), וכיוון שגם דרשת חז"ל זו אין הצדוקים מקבלים, אם כן בהכרח יהיה עליו לקיים את שבועתו…
עוד אפשר, שלכל הפחות בכולל (דברים נוספים בשבועתו) חלה השבועה אף ב"נשבע לבטל את המצוה", וכיוון שכאן כללו יחד כמה דברים, במה שהשביעוהו בלשון "שלא תשנה דבר", הרי נכללים בו דברים רבים שהשבועה חלה עליהם, כגון דברים שאינם לעכב ואינו מושבע ועומד, ועל דברים אלו חלה השבועה, ומתוך שחל עליהם – חל גם על יתר הדברים. בכך יתיישב מדוע באמת השביעוהו בלשון "שלא תשנה דבר", ומדוע לא פירטו ואמרו "שלא תשנה דבר בהעלאת העשן"? ולדברינו מיושב, שהיה זה משום כולל, שהצדוקים סוברים שבאופן כזה חלה השבועה אף בנשבע לבטל את המצוה (יעויין שם, שהאריך לפלפל בענין זה). כך יישב גם המהר"ץ חיות.
ואף האדמו"ר בעל "שפת אמת" מגור יישב כשני האופנים האחרונים, והוסיף ביאור נוסף: אף אם נאמר שלשיטת הצדוקים אין חיוב לקיים שבועה שכזו שלשיטתם היא שבועה לבטל את המצוה – מכל מקום אסור להישבע לבטל את המצוה, שהיא שבועת שווא. ואם כן, זקני בית דין היו מבקשים ממנו להישבע שלא ישנה דבר: נשבע – מוטב, סירב להישבע – הבינו מכך שיתכן שהוא צדוקי, ואז היו תוהים על קנקנו ועומדים על טיבו.
באופן אחר יישב הגאון רבי ישראל ליפשיץ, בעל "תפארת ישראל": אכן, זו הסיבה שהוסיפו ואמרו לו בלשון השבועה "ואתה שלוחנו", ועל כן אם ישנה אין לו דין כהן גדול כלל, כי באופן זה לא עשאוהו שליח כלל, ואם כן גם לדעת הצדוקים תהיה עבודתו פסולה!
ואילו מרן הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ, בעל "חזון איש", יישב בלשון זו: "ואמנם החוטא אינו בעל דעה, אלא הטעיית יצר, ואף על גב שנחשדו להימשך אחר תאוות ההמראה, מכל מקום לא נחשדו לעבור על השבועה, ובמה שלא נחשדו – עדיין האמת שופטן ושולט עליהן".
(שו"ת חת"ם סופר – או"ח, סימן קעו; מהר"ץ חיות – יומא יח:; "שפת אמת" – שם; תפארת ישראל – יומא פ"א מ"ה; "חזון איש" – ליקוטים, יומא)
למה השביעוהו ולא הביטו במעשים מבעד לפשפש?
קושיא דומה הובאה בחידושי רבי עקיבא איגר, בשמו של הגאון בעל "פרי חדש" (בספר "מים חיים"): מה מועילה השבועה, והלא לשיטתם הפרושים הם הטועים, והם אנוסים בדעתם, ואם כן היו נשבעים לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתיקונה, לפי שיטתם? ותירץ, שכיוון שהיו יודעים שמשביעים את כל הכהנים הגדולים, אנו תולים בכך שתהיה חמורה לו שבועה ולא יכניס את עצמו בכך.
עוד הקשה ה"פרי חדש": למה היה צריך להשביעו, והרי היו יכולים לראות לפני ולפנים דרך פשפש (עיין גיטין נד:) ואם כן יכלו לפקח על מעשיו? ותירץ הגאון רבי ישראל קמחי, בעל "עבודת ישראל" (פירוש על סדר עבודת יוהכ"פ לרבי משה קורדבירו), שאף שקיימא-לן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מכל מקום איסור דרבנן יש בזה, ולכן העדיפו להשביעו ולא להסתכל עליו מבעד לפשפש.
אולם הגאון רבי עקיבא איגר יישב קושיא זו בפשיטות: בשבועה יש יתרון, שכן בניגוד להסתכלות דרך הפשפש, השבועה מועילה גם לאותה שנה!
(ספר "מים חיים" להגאון בעל "פרי חדש" – פרק א' מהלכות עריו"כ; חידושי רעק"א – יומא; "עבודת ישראל" (איזמיר תצ"ז) – דף מג.)
(שלל על הדף מבית כמוצא שלל רב)