מה שנלמד היום: כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה
איש האלוקים היה האדמו"ר ה'באבא סאלי' זצ"ל, מעפיל הוא לשמי-שמים כנאמר: ויהי שם עם ה' לחם לא אכל ומים לא שתה. מתבדל הוא לגמרי מן החומר, ומתרחק ממנו כליל.
מאז ועד תקופתו האחרונה של האדמו"ר זצ"ל: חציו ולמעלה אלוקים. יושב ומסגף, מתענה בתעניות דיבור ובתעניות אכילה, מתנזר מן הגשם, ומתדבק אל הרוח. לצד הרחבות שהורגשה בפי כל אותן סעודות שערך רבנו, בל תתואר. אולם, האדמו"ר זצ"ל עצמו לא אכל כי אם כדי טעימה בעלמא מן המוגש בסעודה. אף המדקדקים לעקוב אחר התמונות שנותרו מן הסעודות, יבחינו בכולן, שצלחתו של האדמו"ר זצ"ל מלאה וצלחותיהם של המסובים ריקות… כי זו היתה דרכו בהנהגת הרחבות שהיתה עמו כל הימים – לכסות ולהטמין להעלים ולהסתיר את הצטנעותו וסיגופיו הרבים.
המבקרים הרבים שהבית תמיד המה מהם, לא העלו על דעתם, שבשעה שהצדיק מגיש להם מגדנות ומפציר בהם שיטעמו משהו, לא הכניס לפיו דבר מאכל ומשתה מזה ימים אחדים. הררי מזון שנערמו על שולחנו, לא השפיעו עליו בכי הוא זה ולא הפריעוהו מדבקותו בבוראו.
אף בימים שלא ערך סעודות והוגשו לו ארוחותיו על ידי משמשיו ובני ביתו, היה דוחה את הצלחת מעל פניו בתואנות שונות. לפעמים היה אומר שהוא מבקש לנוח מעט טרם האוכל, ולאחר מכן היה אומר ש"האוכל קר, ובכלל, איני רעב"… והיו מקרים שהיה אומר שהוא יאכל בשעה מאוחרת ובינתיים יגישו לו צנון או מלפפון. ובשעה מאוחרת, כשהביאו לפניו את האוכל, היה מביט בתמיהה ושואל: "מה, עכשיו אתם מגישים לי אוכל משביע… לפני השינה אין זה בריא לאכול דברים כאלו"…
בשר, גם אם הוגש אל השלחן, לא הובא לפיו, וגם בשבתות וימים טובים היו מכינים את מזונו בסירים נפרדים. לא הרבה נתנו לבם לעובדה זו שהוא אינו טועם מהבשר, יען כי היטב להסתיר את מיעוט המזון שלו. רק בני המשפחה, האמונים על הכנת סעודותיו, הם שידעו על מנהגו זה.
מתאר היה אחד מנכדיו הצדיקים, כיצד בכל פעם שהיה נוטל ידיו לסעודה, היתה מתעוררת שאלה הלכתית לגבי חיוב ברכת המזון, שכן לרוב לא אכל כשיעור שביעה. כיו"ב, מרוב שלא הורגל באכילה והתנזר הימנה, היה עליו להשכים ולאכל סעודת שבת בשעת בוקר מוקדמת, כדי שיוכל לטעום כזית בטרם ינטו צללי ערב לכבוד סעודה שלישית…
כך גם היתה לו מסירות נפש מופלאה לטבילה במקווה טהרה. האדמו"ר זצ"ל קידש את גופו וזיככו בהגיעו למדריגות נעלות שרק חד בדרא זוכה להן. עוד בתקופת מגוריו בתאפילת, באותם ימים בו לחמו המורדים בשלטון המרכזי ותפסו את השלטון באזור, היו חיי היהודים קשים מנשוא, ולעתים היציאה מחוץ לבית היתה בבחינת סכנה נפשית, אולם, האדמו"ר זצ"ל לא הסכים לוותר אף בוקר על היציאה לבית הטבילה, ולעתים הוצרך ללכת אל הנהר לטבול כאשר הגישה למקוה היתה חסומה.
"המקוה ששימש את האדמו"ר זצ"ל בתאפיללת, לא היה אלא חפירה עמוקה שנכרתה בחצר ביתו, כשתשעים ואחת מדרגות גבוהות הובילו אל מימיו. מי המקוה לא היו אלא נביעת מים קרים שלעתים הגיעו לדרגת קפאון ממש. כשהיה המשמש יוצא עם האדמו"ר זצ"ל למקווה, היה השמש יורד לפניו בחשכת ליל ועששית הנפשט בידו, אולם מיד כשהחל לרדת כבתה העששית מרוב הטחב ששרר במקום העמוק, ונאלצו לשוב להדליקה פעם אחר פעם. ואם לא היה די בכך, הרי שלעתים כשירד השמש רק כמחצית מהמדריגות, היה כל גופו מצטמרר מהקור שבקע ממעמקי הקרקע, והיה מוכרח לצאת ולעזוב את המקום. אולם, האדמו"ר זצ"ל לא חת ולא נרתע והיה יורד אל המקווה, כשהוא מונה וסופר עם השמש את מנין המדריגות ומכוון בהם כונות טמירות, משבא גופו במים הקפואים, היה טובל בהם פעם ועוד פעם. לימים [מובא בספר "מאור ישראל" יו"ל ע"י חתנו הרב אראל]. בהיותו זקן מופלג, העיד האדמו"ר זצ"ל על עצמו בהתבטאות נדירה: "מעולם לא נצחני הקור!"
"אירע ובאחד הבקרים מצא האדמו"ר זצ"ל את דלת הכניסה של ביתו נעולה והמפתח איננו. האדמו"ר זצ"ל החל לחפש את המפתח, עד שהבין שכנראה הרבנית החביאה במתכוין את המפתח כדי למנוע את יציאתו. באותו שבוע היו קרבות כבדים סביבות הנהר, ומי הנהר הוצפו בשברי כלים חדים ושברי זכוכית באופן שהרחצה בנהר היתה בבחינת סכנה. הרבנית ידעה שהאדמו"ר זצ"ל לא יוותר על טבילת הבוקר שלו, החליטה למונעו מכך על מנת לשמור על בריאותו.
"כאשר הרבנית אישרה שהמפתח ברשותה החל האדמו"ר זצ"ל במסע שכנוע ארוך, שיסביר לרבנית מדוע יציאתו אל הטבילה הכרחית, האדמו"ר זצ"ל הסביר לה שהסכנה שיפגע תוך כדי טבילה משברי כלים וכדו', אמנם קיימת, אך היא בחזקת ספק, ומאידך אם לא יטבול, הרי וודאי הפסיד מדריגה של טהרה באותו יום, וחבל על ההפסד וודאי. למרות שהרבנית חששה לשלומו, אך כח השכנוע של האדמו"ר זצ"ל גברו לבסוף, והוא קיבל את המפתח והלך לטבול.
"לאחר שעה קלה חזר הביתה להתכונן לתפלה, וגופו הטהור היה חבול במספר מקומות עד זוב דם, אך רוחו היתה מרוממת ואף הודה לה' על שזכה גם הבוקר לטבול ולהיטהר לבוראו.
לאורו הזך זכו המונים המונים, כמו גם לשאוב ממעייני קדושתו וטהרתו, ולדלות מאוצרו המבורך ברכות וישועות, הדרכות ועצות מחכימות לעלות בסולם העולה בית קל. זכותו הרם יגן בעד כל אלו ששהו במחיצת הקודש לנו ולכל בית ישראל, לדבוק בדרכיו ובנתיבותיו.
(הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)