סיפר הגאון רבי ברוך גריינימן:
מעשה באברך שלצורך פרנסתו יצא לעבוד מחוץ למחננו ורק אחת לכמה שבועות היה חוזר לביתו למשך שבת אחת וחוזר חלילה… במקום עבודתו מצא בחור 'עם הארץ' מהודר בתכלית ההידור, בהיותו בן 'קיבוץ' של אותם הימים לא ידע מימינו ומשמאלו 'עם הנבחר' מהו, תורה ומצוות מה הם… בהגיע 'שבת חופשה' הזמין האברך את הבחור שיבוא לשבות שבתו עמו בביתו שבבני ברק, הבחור חשש ופחד כיצד יתקבל בבני ברק במראהו החילוני, אבל האברך דיבר על לבו והרגיע אותו שבוודאי יקבלוהו בסבר פנים יפות, וכך היה. למותר לומר, האברך ניצל את ההזדמנות, ובמשך השבת הראהו לו את היופי של החרדים ומעל הכל הוא לקח אותו לביתו של החזון איש שקרבו מאוד, שם הוא התלהב מאוד עד שמאז הוא החל לאט לאט לחזור בתשובה עד שחזר לגמרי. ויום אחד הוא הגיע לביתו עם כיפה גדולה לראשו, כראות האב את בנו חבוש בכיפתו זעק 'זעקה גדולה ומרה' כי 'רע ומר' חלקו בראותו את בנו טיפוחו חבוש כיפה לראשו.
בחמת זעם שאל את הבן כיצד אירע דבר, כיצד נשתבשה דעתו, וסיפר לו הבן שכל זה בזכות החזון איש.. האב שהכיר מעיירת מולדתו את החזון איש, זעם והכריז, הבה נראה מי חזק ממי. נכנס לרכבו ונסע במהירות לבני ברק, הוא הגיע לבית החזון איש ושם הוא זעק: אתה הוא הרב החזון איש? כן! ענהו מרן החזון איש. האיש החל לצעוק צעקות נוראיות, ואז הוסיף משפט מעניין: לא יועילו תפילותיהם ובכיותיהם של הוריי אשר בכו נוראות כשאני ברחתי מביתם. החזון איש לא נכנס לדבריו רק נתן לו לפרוק כל אשר על לבו, ומשנרגע מעט נענה ואמר לו, 'דע לך, אין תפילה אחת חוזרת ריקם, אין דמעה אחת חוזרת ריקם, תפילותיהם, בכיותיהם ודמעותיהם של הוריך בוודאי יפעלו פעולתם לטובה, ואם אתה היית 'בעל בחירה' ומן השמים לא עכבו בעדך מלבחור בצד הרע, אבל בנך כבר נחשב 'תינוק שנשבה', עליו ועל נשמתו פעלו התפילות להשיבו אל כור מחצבתו'… סוף דבר היה שכעבור ימים ושנים גם האב שב בתשובה שלימה ונתקרב כראוי לתורה ועבודה, ונמצא שגם עליו ועל נפשו פעלו והועילו התפילות והבכיות.
החזון איש היה רגיל לומר שלפעמים נראה בחור שאין לו טעם בלימוד, ולפתע ביום מן הימים נפתחים בפניו מעיינות החכמה, והוא מתחיל לעלות ולהתעלות בתורה ועבודה, והגורם לזה, כי היתה לו סבתא שהיתה בוכה בתפילתה בעת הדלקת נרות שבת 'וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה"… ודמעות אלה נחסמו בשעתו על ידי קטרוגים ל"ע, והנה לאחר שנים כופר העוון ובטל הקטרוג, מיד עלו אותן הדמעות ופעלו בשמים שאכן יגדלו צאצאיה לתלמידי חכמים וכל מידה טובה המוזכרת בתפילה הנ"ל.
מעשה שהיה כשישב מרן הגאון רבי משה שטרנבוך בשיעורו של גאב"ד טשעבין, והקשה הטשעבינע'ר רב קושיא עצומה על הסוגיא הנלמדת, והגר"מ ענה מיד תשובה כהלכה ברוב חריפות ופלפול ויישב דבר דבור על אופניו. אמר לו ה'טשעבינער' חידוש זה איננו שלך… ולפליאת שומעי לקחו הסביר, כי תשובה זו איננה שלו אלא של אמו שבכתה בדמעות שליש להצלחת צאצאיה בתורה.
(לבית התורני)