הרב אברהם פוקס
חז"ל הפליגו רבות במעלת הוויתור ובשכר העצום המובטח עליו. מפורסם משפטו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי מוותר מפסיד". סיפורים רבים מראים את גדלותו של עם ישראל בתחום זה, אך הסיפור הבא, שנחשפתי אליו בעת האחרונה, מיוחד במינו.
ידיד קרוב סיפר לי על קרובת משפחתו שהתגוררה באחת מערי אירופה, והלכה לעולמה בגיל שיבה טובה. בעלה, שיחיה לאורך ימים, מצא את עצמו במצב מורכב: היה עליו לפנות את הבית שבו התגוררו יחד קרוב לשישים שנה.
וכל כך למה? הסיבה לכך הייתה שהדירה מעולם לא הייתה שייכת להם, אלא לחמותו המנוחה. כיצד הגיעו לגור שם? כאן מתחיל הסיפור, לפני כשבעים שנה.
בעיצומם של ימי השבע ברכות של בני הזוג, חלתה אם הכלה ונפלה למשכב. היא נזקקה לעזרה צמודה ויומיומית. היו לה ילדים נוספים, אך מסיבות שונות, האם הייתה זקוקה דווקא לבתה – הכלה הטרייה. בני הזוג עמדו בפני דילמה לא פשוטה, בעיצומו של השבוע המאושר בחייהם.
הם התייעצו עם רב הקהילה, שהכיר את המורכבות. הרב סמך את ידיו על פתרון לא שגרתי: החתן והכלה יקבלו על עצמם את עול המשימה, ויעברו לגור בבית הוריה. הרב בירך אותם שיזכו להקים בית נאמן בישראל מתוך מצוות כיבוד הורים נדירה זו. ואכן, בעיצומם של ימי השבע ברכות, ארזו השניים את חפציהם שנאספו ונקנו בהתרגשות רבה לקראת חתונתם ועברו לגור בבית האם כדי לסעוד אותה.
השנים חלפו. ההורים נפטרו, אך בני הזוג המשיכו להתגורר בדירה בהסכמת שאר האחים, שהיו שותפים לירושה. שם הם גידלו את ילדיהם, חיתנו אותם, וזכו לראות נכדים ונינים.
לאחר פטירת האישה לא מכבר, הגיע הזמן לחלוקת הירושה. הדירה, שערכה נאמד בכחצי מיליון יורו, הייתה שייכת כעת לדור השני והשלישי של המשפחה. בסך הכל היו כ-50 יורשים הפזורים ברחבי העולם – באירופה ובישראל. המשמעות הייתה שכל יורש היה אמור לקבל כ-10,000 יורו, סכום נאה לכל הדעות.
המשפחה שכרה עורך דין שיטפל בהסדרת הצוואה. עורך הדין, שמורגל בתיקי ירושה מורכבים, החל להחתים את היורשים. לתדהמתו, הוא נתקל בתופעה שלא פגש בעשרות שנות עבודתו: ללא יוצא מן הכלל, כל 50 היורשים חתמו בלב שלם ובשמחה שהם מוותרים על חלקם לטובת הדוד-החתן-הזקן, כדי שיוכל להמשיך להתגורר בדירה או לרכוש לעצמו קורת גג מכובדת. עורך הדין היה מופתע מאד.
ומוסיף ידידי בלחישה לבל אחשוב שכל ה-50 יראים ושלמים שומרי תורה ומצוות, לצערו ממש לא, חלקם טרם זכו לכך ורחוקים עדיין משמירת תורה ומצוות.
שאל עורך הדין את החותמים: "מדוע אתם מוותרים כל כך בקלות על סכום נכבד כזה? האם יש מישהו או משהו שאילץ אתכם לנהוג כך?".
המסר שבתשובה של כולם היה אחיד: "במשפחה שלנו אין בעיה של זיכרון. אנחנו לא שוכחים שלפני שבעים שנה, כשהוא היה חתן צעיר בשבע ברכות, הוא ויתר הרבה מאד, ולקח אחריות כבדה כדי לסעוד את הסבתא-רבה שלנו. הוויתור שלו החזיק את המשפחה. עכשיו תורנו להחזיר לו".
הגאון רבי יעקב יוסף כץ מפולנאה זצ"ל מגדולי תלמידי הבעל שם טוב זי"ע, בעל ה'תולדות יעקב יוסף', מביא בסוף פרשת וזאת הברכה יסוד ששמע מרבו: "כל מה שאדם עושה, בין טוב ובין רע – הכל עושה לעצמו".
הוא מדגים זאת במשל מפורסם על עני שהיה אומר למלך שהיטיב עם עמו: "כל מה שאתה עושה, לעצמך אתה עושה". המלך כעס על מה שנתפס בעיניו ככפיות טובה, וציווה לבשל עבור העני עוף מורעל. העני, שלא ידע על המזימה, שמר את העוף המכובד. באותו יום, בן המלך תעה ביער והגיע עייף ורעב לביתו של העני. העני, בטוב לבו, הגיש לו את העוף. רגע לפני שבן המלך אכל, שומרי המלך שזיהו את המאכל עצרו בעדו, והרעל התגלה. כששמע המלך על כך, הבין את עומק האמת בדברי העני: הרעל שבישל לאחרים, כמעט פגע בבנו שלו. הכל חוזר לאדם.
הוויתור של החתן הצעיר לפני שבעים שנה דרש תעצומות נפש אדירות. כעת, שבעים שנה לאחר מכן, מתחבר החלק האחרון בפאזל. הוויתור ההוא לא אבד. הוא נזרע בלבבות של הצאצאים, וחזר אל החתן לעת זקנתו בצורה של קורת גג, עם הערכה גדולה. כי המוותר – לעולם אינו מפסיד, וכל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה.