שוב שאלתי אותו: רבי משה, איך אתם מרגישים. והוא ענה לי בחיבה: בן ציון, 'ואהבת את ה' אלוקיך', זה מה שאני מרגיש! עכשיו ליל שבת קודש, והוא זמן כל כך גדול, כל כך נשגב!

וכמסופר מעבודת קדשו של האי גברא יקירא חסידא ופרישא הגה"צ רבי משה וובר זצ"ל, בעל 'ירים משה', רבי משה היה עובד ה' מופלג, ועל ספרו 'ירים משה' הסכימו גדולי ישראל וכתבו עליו בהפלגות גדולות על דמותו המיוחדת של איש פלא הזה. בסוף ימיו לקה רבי משה בהתקף לב, והובהל לבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים.

סיפר יהודי שבא לבקרו בליל שבת אחר התפילה: נכנסתי לבית החולים, וכשהגעתי לחדרו של רבי משה, לא האמנתי למראה עיני. הוא הסתובב בחדר האשפוז, פניו להבים, לראשו היה חבוש השטריימל הישן שלו ועל גופו עטה את הקאפטן, מעל בגדי הפיג'מה של בית החולים. כל כולו אומר 'ברען' של קדושה. על השולחן היה מונח 'ליקוטי תורה' של הרה"ק בעל התניא זיע"א, והלימוד בספר הכניס בו כזה ברען שהוא התקשה להכיל אותו.

כשביררתי איתו, אמר לי שהוא לפני 'לכו נרננה', הוא עדיין עסוק בהכנות לקראת קבלת שבת. שאלתי אותו מה שלומכם ר' משה, שמעתי שהיה לכם התקף לב קשה… ותיכף השיב לי בכזאת שמחה ברוך ה', הכל כשורה, אני מרגיש מצויין, הכל כל כך נפלא.

עצם הדבר שיהודי במצב כזה מסוגל כך לחייך ולשמוח זה כבר פלא גדול. הרי ר' משה היה בעל יסורים. באותה עת הוא כבר היה אלמן, ולא זכה לזש"ק, וגם לא היה לו כסף. וסיפר לי שהוא בהמתנה להשתלת קוצב לב, הגוף שלו חלש, והרי איש כזה אמור לשכב במיטה באפיסת כוחות ובעיניים כבויות, אבל הוא היה המאושר באדם.

שוב שאלתי אותו רבי משה, איך אתם מרגישים, והוא ענה לי בחיבה: בן ציון, 'ואהבת את ה' אלוקיך, זה מה שאני מרגיש! עכשיו ליל שבת קודש, והוא זמן כל כך גדול, כל כך נשגב, זה הזמן שבו מתעוררת אהבה עצומה לקב"ה'.

הוספתי לשאול: אבל רבי משה, אתם פה בבית החולים, ממתינים להשתלת קוצב לב, איך אתם שומרים על כזאת שמחה מופלאה? והוא השיב לי מיניה וביה, הרי כתוב בתורה 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ואמרו ז"ל בכל לבבך שלא יהא לבך חלוק על המקום, אפילו לא כדי חגירת צפורן'. הוא הרים את אגודלו והראה לי את הציפורן שלו ואמר לי אתה רואה? חגירת ציפורן, אפילו את המעט מזעיר הזה אסור שיהא לבך חלוק על המקום. מה שהקב"ה עושה, הכל לטובה ואין שום מקום לצער ולעגמת נפש.

יצאתי משם המום, רצתי לבית הורי וסיפרתי לאבי מורי איזה דבר פלא ראיתי עכשיו. שמע אבי ברוב קשב והשיב לי: נו, מה אתה כל כך מתפלא, כשאתה מספר לי דבר כזה על רבי משה וובר זה בכלל לא חידוש אצלי, הוא תמיד חי עם הקב"ה, לא משנה באיזה מצב הוא נמצא, הוא תמיד מרגיש שהוא נמצא בחיקו של אבינו שבשמים שאוהב אותו ועושה למענו את הטוב ביותר.

הנה לנו יהודי שחי עם הקב"ה, ביטל את רצונו לרצון הקב"ה בכל מה שארע עמו, עבר את הייסורים והקשיים ביחד עם ה' ובכך צלח את השליחות.

ובת קול יוצאת בודאי מן השמים ומכרזת 'חזו חזו בני חביבי'. וכמו ששמעתי רעיון נפלא בטעם אמירת 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' בלשון ארמית? רק שכמו שתקנו את אמירת הקדיש בלשון ארמית – בכדי שלא יתקנאו המלאכים בישראל על אמירת שירה נשגבה זו וכמו שכתבו התוס' (ברכות ג,א / טור סימן נו), כן יש לומר שתקנו אמירת כל דעביד רחמנא בארמית, בכדי שלא יתקנאו המלאכים באיש ישראל על שזוכה לעבוד את קונו באופן מופלא שכזה, שעל אף היסורים הקשיים והנסיונות שעוברים עליו, ממליך אותו באופן כה נפלא ועוד אומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'. אין ביכולת לתאר מה פועלות מילים אלו בשמים, עד שהמלאכים לא היו יכולים לעמוד בקנאה הזו, והעלימו מהם מילים אלו..

●

השפת אמת (תרל"ו) מבאר כי פרשת שליחת המרגלים מרמזת על שליחות האדם לעולם הזה. כי כמו שאצל המרגלים השליחות היתה מסוכנת – לבדוק את המתנה הטובה של ארץ ישראל אם טובה היא אם רעה, כשחוט השערה בלבד מבדיל בין התהום אליה אכן נפלו המרגלים, אבל הקב"ה ציוה 'שלח לך' כדי לעשות מכך מצוה, כולי האי ואולי ינצלו על ידי כך, ויוכלו להידבק במצוה שבאותה שליחות ולהינצל. כמו כן שליחות האדם לעולם השפל הזה היא דרך מאוד מסוכנת, וההצלה היא על ידי שמבקש האדם לבטל עצמו לרצון שמים שיוליכוהו וימשכוהו ויביאוהו לדרך הנכונה כנ"ל.

הדבר נכון כלפי נסיונות האדם בעשה טוב ובסור מרע שמוכרח הוא לרצות בכל לבו לדעת מה באמת רצון ה' ממנו, ולהיבטל לאותו רצון. אבל הוא נכון גם בנסיונות החיים הקשים, שמוכרח הוא האדם להתבטל לגמרי לרצון ה', להבין כי ה' אוהבו מכל אוהב, ורוצה אך את טובתו, ובאמונתו זו ובהתבטלותו לכל רצון ה', יכול הוא לצלוח את הנסיון, ללא שלבו חלוק על המקום, רק בהפך ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

(מתוך 'להתחזק' מבית כי אתה עמדי – אמונה והודיה ועוד / 0533131700).