התכוננו לשבת התוועדות באחת מערי אירופה. הנסיעה, שנועדה להוקיר את העובדים במוסד שבו אני עובד ולגבש את הצוות, עמדה בסימן של התעלות והתרוממות. אחרי שביררתי את פרטיה, הבנתי כי אכן תהיה בעבורי תועלת רבה בהצטרפותי לנסיעה זו.
ואף על פי כן, כשהתקשרתי למזכיר אמרתי לו: ”הייתי שמח מאוד להצטרף אליכם, אבל איני יודע האם יהיה לי שם מקווה. אני נוהג לטבול מדי יום, ולכן הנסיעה לא מתאימה לי. אל תכלול אותי ברשימת הנוסעים“.
הוא סבר וקיבל, אלא שאחרי כמה דקות התקשר אליי המנהל. ”אתה רוצה לומר לי שאתה לא מגיע?! אתה יודע כמה עמל ומחשבה מושקעים בשבת הזו, כדי שהכול יהיה באופן הכי מוצלח ששייך?! אתה חלק מאיתנו, וכל האירוע יהיה אחר לגמרי אם לא תגיע. אני לא מוכן לוותר עליך!“ ”ואני לא מוכן לוותר על מקווה“, חזרתי והבהרתי. ”אין בעיה. אני אעמוד על כך שיסדרו לך מקווה. אני מבטיח לך שהכול יסתדר. לא תצטרך לוותר על המנהג שלך“.
אולי הוא חשב שכמו שהוא מנהל ביד רמה את המוסד שלנו, וכמו שאצלנו הוא דוחף קירות בהצלחה רבה ומאלתר פתרונות על ימין ועל שמאל, הוא יארגן גם שם, במלון, איזה אלתור. האמנתי לו. ארזתי את מטלטליי והצטרפתי לנסיעה. ביום שישי הגענו למלון. כשנכנסנו, נדלקו האורות לקראתנו. ”מה זה?!“ שאלנו זה את זה, ”יש כאן חיישן אוטומטי!!! איך נעבור כאן בשבת???“ ואכן, בן רגע הפך הראש של המנהל תפוס בשאלה הקשה הזאת: איך מכבים את החיישנים לפני שבת.
המנהל הפעיל את כל הפקידים והמזכירים שם במלון. נערכו טלפונים בהולים לטכנאים מהשורה הראשונה, ובשעה שתים עשרה וחצי, כשלוש שעות לפני כניסת השבת, הוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת: אי אפשר להיות כאן בשבת.
באותו מצב חירום התגלתה השגחה פרטית מופלאה: ברשות המנהל היה מספר הטלפון של מי שניהל את מחנה הפליטים שהוקם לפני שלוש שנים, בעת תחילת המלחמה, בעבור יתומים מאוקראינה. כעת הוא התקשר אליו, והתברר כי המחנה – על המטבח הכשר, חדר האוכל וחדרי האירוח – מוכן לקלוט אותנו באופן מידי!
כל אותן שעות, בעוד המנהל טרוד בבעיה גדולה שכזאת, לא אזרתי עוז לגשת ולהזכיר את בעייתי הקטנה. אך עכשיו, בעוד הכול רוגשים ומתארגנים להעברה של כל הכבודה, פניתי אליו עם השאלה שלי: ”האם במחנה יש מקווה?“
והמנהל, עם כל העומס שיושב לו על הראש – ואני מבין אותו מאוד – אמר לי, ”אין לי מושג“. ”אין ברירה“, אמרתי למנהל, ”אם אין מקווה אני לא יכול להיות שם בשבת. תן לי טלפון של מישהו מהקהילה היהודית, ואני אברר האם הוא יכול לסדר לי מקום לינה בקרב הקהילה, שם בוודאי יש מקווה באזור“. ”מספר טלפון כזה תוכל לקבל גם אחרי שנגיע למחנה“, אמר לי המנהל. ”בוא איתנו, תבדוק את המקום, ואז תראה מה לעשות“. עוד כמה דקות של דיון, ובלב כבד הסכמתי.
הגענו לשם, ומיד התחלנו להפוך כל אבן כדי למצוא מידע על מקווה. אבל, אין כלום. אף אחד לא יודע על מקווה באזור. לאחר חצי שעה – שעה וחצי לפני שבת! – שבה אני עומד על קוצים, הגיעה ידיעה שיש כאן מאפיית מצות בבעלות יהודי שגר בארץ ישראל, והלה בשעתו רצה שיבנו מקווה בסמוך למפעל, כדי שיהיה לו כאשר הוא מגיע למקום. מישהו אמר שאולי כדאי לבדוק את האפשרות הזאת.
התחלנו לשאול את העובדים במפעל האם מישהו יודע משהו, וכולם ידעו שהמנהל כבר כמה שנים אומר שהוא רוצה לבנות מקווה, אבל אם רוצים לדעת יותר – צריך לשאול את דניאל, מנהל המפעל. המנהל התקשר לדניאל. דניאל ענה, ולשמע סיפורו של המנהל, שהסתיים בשאלה הפשוטה – "תגיד, בעל הבית של המפעל בנה פעם מקווה?" – הוא הגיב בהתרגשות ברורה: "איך אתם יודעים?! זה סיפור טרי ממש. יש מקווה כשר במפעל! ואני יכול לבוא אליכם למתחם ולקחת לשם את מי שרוצה. שיחכו לי בשבת בבוקר בשעה שש".
כמובן, לא היה מאושר ממני. בשמחה רבה התחלתי להתכונן לשבת המרוממת, שכבר מיהרה לפרוש כנפיה. שבת בבוקר, השעה שש. שני יהודים הולכים ברחובות רומניה החשוכים. ליבי לא פסק מלהלום בהודיה לבורא עולם על החסדים הנפלאים. אבל כאן הגיעה ההפתעה הגדולה…
דניאל שובר את השקט ושואל: "תגיד לי, אתה יודע מתי בנו את המקווה?" "לא", אני אומר, והוא מספר שהמאפייה קיימת כבר שלוש שנים, ומהרגע הראשון בעל הבית לא הפסיק לומר שהוא רוצה לבנות מקווה. אבל, עד כה זה נשאר במילים.
דניאל מסיים, בעוד כל גופי רועד: "ביום שני פרשת בשלח תשפ"ה בצוהריים – סיימו את השלב האחרון של יציקת תבנית המקווה, וביום שלישי אחר הצוהריים פתחו את הגג למי גשמים. והנה אתמול בלילה ירד מבול כזה, שכל ה'בור' התמלא במים! ועכשיו, שבת פרשת בשלח בבוקר, אתה תהיה הראשון לטבול במקווה!!!"
('גיליון 'השגחה פרטית)