"אִישׁ אִישׁ כִּי־יִהְיֶה… בְדֶרֶךְ רְחֹקָה" (במדבר ט', י')
בראשית שנות הקמת המדינה הגיעו לארץ הקודש אלפי יהודים מארצות המזרח. מאחוריהם מסורת מפוארת, דורות של יראים ושלמים אשר גידלו את צאצאיהם בדרך התורה, יהודים יקרים ש'סימנים' מעטרים את צדעיהם, ואמונה איתנה ספוגה בעצמותיהם. יהודים אלה היו אמונים על אמונת צדיקים מופלגת, וכבוד עצום חלקו לחכמיהם ולזקניהם.
העליה לארץ היוותה אסון עבורם, ראשי המדינה עשו הכל כדי להעבירם מיהדותם רח"ל. בפנים שוחקות ומסבירות פנים, כשהם מציגים עצמם כבעלי חסד ומכניסי אורחים, השכינו את הקבוצות מתימן וממקומות נוספים הרחק מהריכוזים החרדיים, בישובים נידחים, אשר לא יזכר שם שם ישראל.
"זאת הארץ!" הסבירו לעולים המרומים, "פה אין צורך להמשיך במסורת הגלותית שלכם. כאן אין ענין להיבדל מהגויים, כולם יהודים".
לעולים לא היתה ברירה אלא לקבל את דבריהם. למלוא העין רואים הם חול ושמים, והאנשים סביבם גלויי ראש, חוצפנים, צברים ויודעי כל. חלקם הגדול של העולים האמינו לשלוחי המדינה. בית כנסת לא הקימו להם, חיידרים לא פתחו, בתי חינוך ומקוואות הפכו, לדבריהם, לענין גלותי של פעם, וכך זנחו את היהדות, רחמנא ליצלן.
הרחק ממנהיגי היהדות החרדית, הרחק ממוסדות הצדקה והחסד, אי שם, בין גבעות חשופות, בתוך מעברות עלובות שבקושי ראויות למגורים התחילו את יסורי ארץ ישראל.
מי בא לעזרתם?
ראשי ההסתדרות. אלה שמלכתחילה זרקו אותם לתנאי מגורים איומים כאלה הראו להם פנים שוחקות, והבטיחו להם סיוע במציאת עבודה, אם ישלחו את ילדיהם לבתי הספר הכפרניים שלהם, אותם הקימו במיוחד לילדי העולים. כך, בשיטתיות נוראה, קרעו את הילדים מדרך החינוך של אלפי שנות דור, ושילחו אותם טרף לחיי חילוניות והפקרות. יהדותם הוכחדה לחלוטין.
הוקם 'הועד לשמירת הדת בארץ הקודש'
הדברים הגיעו לאוזנם של אנשי היישוב הישן בירושלים, וכשנודעו ממדי השמד האיומים, שקהילות שלמות נעקרות מכל סממן של יהדות, לא ידעו מנוח, ולא שקטו על שמריהם. צרתם של אלו הפכה לצרתם הפרטית של האנשים אשר רוח בהם, והם נחלצו חושים לפעול ולעשות, למהר ולהציל מה שעוד אפשר.
לצורך קדוש זה הוקם 'הועד לשמירת הדת בארץ הקודש'. תפקידו היה להביא רבנים ואנשי מעשה למושבות ולכפרים מרוחקים, אם בימות החול ואם בשבתות. שליחי הועד דרשו בפני העולים על חובת שמירת התורה בכל מצב. דרשות אלו היו כמו נווה מדבר בארץ עייפה בלי מים, כשכל מילה של קדושה מהווה עבור העולים זריקת עידוד, לעמוד איתן מול הניסיונות לעקירת התורה. לא מעט ניצולים ממסע השמד נזקפים לזכותו של הועד.
רבי יצחק דוד גוטפארב היה חבר ב'ועד לשמירת הדת בארץ הקודש'. יחד עם פעילים נוספים יצא אל המעברות והמושבים. מלבו הבוער באהבת השי"ת ובאהבת ישראל יצאו רשפי אש שלהבת קה, ויהודים יקרים שנשמתם המורעבת מצאה מעט נוחם במפגשים אלה התקרבו אליו ואל חבריו, כשהם מפצירים בהם לבוא אליהם שוב ולהחיות את רוחם.
תן לי הנפש
מהביקורים האלו יצאו עם 'שלל' יקר ערך. הורים הפקידו בידיהם את ילדיהם הרכים, כדי שינצלו מהמוסדות הכפרניים שנוסדו על ידי ראשי העליה, ויכניסו אותם למוסדות חינוך על טהרת הקודש. חלק מהילדים נכנסו לבית היתומים 'דיסקין' וחלקם למוסדות אחרים, כשהעסקנים משתדלים לעשות כמיטב כוחם כדי שההורים והילדים יהיו מרוצים, ויסכימו להישאר שם לאורך ימים.
זכורה מסירותו האדירה של הצדיק הירושלמי רבי זלמן בריזל זצ"ל, שיש בה כדי ללמד על המאמצים הכבירים שהשקיעו חברי הועד, הוא לקח על עצמו לדאוג לכמה וכמה מילדי עדות המזרח, והתאמץ להשיג עבורם אוכל טוב ומזין, בשעה שבני ביתו רעבו לפת לחם. שאלו אותו: וכי כך נאה, והלא 'חייך קודמים'?
ענה להם ר' זלמן: אם לילדים שלי לא יהיה מה לאכול, חלילה, הם לא יעזבו את הבית, אבל ילדי העולים, אם לא אתן להם אוכל, הם ילכו למי שכן ייתן להם אוכל. הם ילכו אל המוסדות שלהם, ואז אנו עלולים להפסיד אותם!
זו היתה מלחמה לכל דבר, מלחמת קודש על הנשמה היהודית, מלחמה על דורות של יהודים, מלחמת האור בחושך.
למרבה הכאב הרבה מאוד מילדי העולים כבר לא שמרו תורה ומצוות. אלה שכן, זכו לכך רק הודות למלחמה אימתנית, עקובה מדם שניהלו עבורם החרדים לדבר השם.
ה'ועד לשמירת הדת בארץ הקדש' לקח חלק נכבד בזכויות עצומות אלו. נשמות טהורות רבות ניצלו על ידיהם. אלה גדלו והתחנכו לחיי תורה ויראת ה' והקימו דורות ישרים.
מקרבם לתורה
בין חברי הועד נמנו אז הרה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל, שהיה מראשי העושים והמעשים לענין נשגב זה, המגיד המפורסם רבי שבתי יודלביץ זצ"ל, הגה"צ רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מסטראפקוב, הרה"צ רבי משה וועבער זצ"ל, ולהבחל"ח הרה"ח רבי אברהם צבי שפיצער שליט"א, ועוד מיקירי ירושלים. רבי יצחק דוד גוטפארב ז"ל היה נוסע איתם, מלהיב לבבות ומקרבם לתורה.
זכורים לטוב שני העסקנים הנמרצים שנשאו בעול הארגון, הר"ר אלימלך אשכנזי זצ"ל והר"ר יעקב הלפרין זצ"ל. אלו דאגו להוצאות של הנסיעות ושל מקומות האכסניה. הם אשר מימנו את קניית תשמישי הקדושה שהיו מחלקים, ומשלמים לעוסקים בתיקון עירובין ומקוואות. פעילות זו היתה תוצאה ישירה של מסעות ההתעוררות של הרבנים, וקיומה היה קריטי, כדי שההתעוררות תבוא לידי מעשה ותתקיים בקרב יושבי היישובים המרוחקים. צדקתם עומדת לעד.
סיפור ההצלה באישון ליל
באחד ממסעות הקירוב ליישובי הנגב נסע רבי יצחק דוד עם ידידו, יבלחט"א הרב אברהם צבי שפיצר שליט"א. הם ערכו ביקורי בית כדי להפיץ את היהדות בתוך הבתים פנימה, ולכן בחרו את שעות אחר הצהריים לפעילות, שעה שבעל הבית נמצא בו, והוא פנוי אחרי יום עבודה לשמוע מה בפיהם של האורחים.
סיסמה באפילה
התוכנית היתה שתוך שעות מספר יסיימו את הסיבוב, ויפנו ללון בביתו של השוחט המקומי. הם תכננו להקדים ולבוא אל בית השוחט של המושב לפנות ערב, טרם תשקע השמש, כי בימים ההם זו היתה סכנת נפשות להתהלך בחוץ באישון לילה. מסתננים ערביים ארבו סביבות היישובים, ולא פעם נכנסו פנימה ופגעו בממון ובנפש, ה"י.
בסופו של דבר התעכבו השניים בבתי התושבים עד שעת לילה מאוחרת מאוד, וכך מצאו את עצמם, רק שניהם, ברחוב החשוך, בלי לדעת היכן ביתו של השוחט, ובלי לפגוש נפש חיה כדי לשאול על כך. המבואות אפלים לגמרי, השקט זועק באוזניהם. קולות הצרצרים מוסיפים לאווירה הקשה, והם צועדים מבלי לדעת היכן הם ולאן דרכם מובילה.
לפתע שמעו צעקה: "תן סיסמא!" בתוך כך שמעו קול דריכת רובה והכנתו לירייה. היו אלה שומרי היישוב. הם סיכמו על סיסמא מוסכמת בפי כל בני היישוב, כדי שהמתהלכים בלילה, שעוררו את חשד השומרים, ישמיעו את הסיסמא ובזה יבהירו כי הינם מבני היישוב. אם נשמע רחש, נדרשה סיסמא ולא הושמעה, היו השומרים יורים לעבר כיוון הרחש.
רבי יצחק דוד הכיר את קול דריכת הרובה, והבין מיד במה מדובר. זאת היא סכנת חיים. עוד רגע עלול להתרחש אסון. באותו שבריר שניה עמדו לו רחמי שמים, ורעיון בזק נצנץ במוחו. במעבה האפלה רץ לכיוון השומרים, וצעק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!"
השוטרים קלטו את הרמז. רק יהודי יצעק בהתרגשות כזאת את הפסוק הנצחי הזה. הם הורידו את נשקם, ואפשרו לשניים ללכת לדרכם ללא פגע. באותו רגע ניצלו רבי יצחק דוד וחברו ממוות לחיים. "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" (פסחים ח.).
את המעשה הזה סיפר רבי יצחק דוד בהתרגשות מרובה בהזדמנויות שונות. בכל פעם התעצם בהודיה עמוקה להשי"ת, אשר שם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגלו – למען דעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד. גם חברו, רבי אברהם צבי שליט"א, נוהג לספר זאת מדי שנה בשנה בחג הפורים ברוב עם לצאצאיו שיחיו.
הנשק של רבי יצחק דוד
"אתם יודעים מה זה יהודי?" השמיע רבי יצחק דוד מדברותיו באוזני בני משפחה אחת, "יש לכם מושג איזו נחת רוח הוא עושה לאבינו שבשמים כשהוא מקבל עליו את עול מלכותו באמת? קודם היה רגיל לחיות באופן אחד, והנה הוא עוזב את כל ההרגלים שלו, ומרגע זה ואילך הוא נזהר לעשות רק מה שהשם רוצה. למשל, יש יהודי שלא ידע שאסור לגלח את הזקן בתער. זאת עברה חמורה שכוללת חמישה לאוין, והנה נודע לו שהדבר אסור. היהודי הזה לא חושב פעמיים, אם התורה אמרה, הוא עושה מה שכתוב בתורה, ומשנה את ההרגל שלו". כאן הוסיף רבי יצחק לדבר בנחרצות נגד גילוח בתער, ושיקבלו על עצמם להיזהר בזה בכל תוקף, לגלח רק באופן המותר.
עודו מדבר, והנה ראש המשפחה לוחש דבר מה באוזני בנו. הבן יצא מהבית וחזר תיכף כשבידו אבן גדולה. רבי יצחק דוד נחרד לנפשו. מי שאמר שזורקים אבנים על הדרשנים לא התכוון למליצה בלבד. הנה הביאו אבן גדולה כדי להחזיר לו מנה אפיים, ולסלקו מהזירה אחת ולתמיד…
מאחד החדרים הגיח בן אחר, בידו סכיני הגילוח, ונתנם לאביו. האב הניח את הסכינים על הרצפה באמצע החדר, והשליך את האבן בעוצמה על הסכינים הדקים. כולם נשברו, עד האחרון שבהם.
עתה הבין רבי יצחק דוד את פשרה של האבן הגדולה. ניגש אל האב, וטפח על כתפו בחמימות. "אשריך! אשריך!" קרא בהתרגשות. "אשריך שזכית לעזוב את כלי המשחית הללו ברגע אחד. רב שכר צפון לך! הנה אני תמיד הייתי רגיל שלא לגלח הזקן, אבל אתה ובניך, שמשנים מההרגל וחוזרים בתשובה שלמה, אי אפשר בכלל לשער את גודל מעלתכם! האם תסכימו לעשות לי טובה?" שאל רי"ד, "ולתת לי סכין אחת שבורה, להעלותה לירושלים?"
האב המרוגש נתן לרבי יצחק דוד שברי סכין, ורי"ד הטמין אותם אצלו כמו שמטמינים אוצר יקר. כשרבי יצחק דוד הגיע לירושלים הראה אותם לר' שמואל הומינר ז"ל ואמר לו: "אט איז מיינע געווער (- הנה הנשק שלי), זכיתי להציל יהודי מלעבור מאות איסורים דאורייתא".
דברים היוצאים מן הלב
"אנשים לא יודעים", כך סח רי"ד בעקבות מעשה זה, "שלפעמים דברים פשוטים היוצאים מן הלב מחוללים מהפכה. אל תחשבו שאין בידכם מה לעשות. תדעו לכם שגם אני לא ידעתי מה מילים יכולות לעשות".
פעמים רבות חזר בהתרגשות על המאורע המרגש הזה. נשמה יהודית היא כמו גחלת. צריך רק לשלהב אותה והיא תדלק ותאיר באלפי נגוהות.
להציל מחמישה לאוין
באותם ימים פשה הנגע של גילוח בתער במקומות המרוחקים. איסור זה לא היה ידוע לכל מיני אנשים שהחזיקו עצמם לשומרי דת במידה זו או אחרת. לכן, בין החפצים שהעסקנים לקחו עימם היו כלי גילוח כשרים. הפעילים לימדו אותם להשתמש בהם בהיתר ולהינצל מאיסורי תורה חמורים.
רבי שמואל הומינר זצ"ל הלך פעם ברחובה של עיר. ניגש אליו יהודי, ושאל אותו: "איה מקום פלוני?"
אמר לו רבי שמואל: "אני בעצמי הולך לכיוון הזה, ואוכל ללוות אותך".
הלכו שניהם, רבי שמואל והדרת פניו, והיהודי השני, המודרני פניו מגולחות למשעי.
בדרך שוחחו השניים, ואותו יהודי אמר: "באמת, אין הבדל בינינו. שנינו שומרי תורה ומצוות. אני מקפיד על קלה כעל חמורה", הצהיר, "רק דבר אחד מבדיל בינינו. הזקן. אתה מגדל זקן, ואילו אני מגלח אותו".
"איך אתה מגלח?" שאל רבי שמואל. "פשוט, עם סכין"… "נבילות וטריפות אתה גם אוכל?"
"חס ושלום! כבר אמרתי לך שמלבד גידול הזקן, הריני יהודי כשר לכל דבר וענין".
כאן סיבר ר' שמואל את אוזנו של אותו יהודי: "הידעת שבכל פעם שאתה מגלח זקנך בתער אתה עובר על חמישה לאווין, שכל אחד מהם שקול כאכילת 'דבר אחר'?"
בעוד אותו יהודי המום מהגילוי, הציע לו רבי שמואל לבוא עמו לבית מרקחת, לקנות סבון שבאמצעותו יוכל לגלח את זקנו ללא שום חשש איסור.
הלכו שניהם לחנות, והלה גונח וזועק ללא הפסק: "למה לא אמרו לי? מדוע לא לימדוני לפני ארבעים וחמשים שנה?! איך נכשלתי כל השנים הללו מדי יום ביומו כמעט באיסורי תורה חמורים?" והחל לעשות את חשבון הימים והשנים שעברו, כמה איסורי תורה עבר בשגגה מחוסר ידיעה, ואיך ריחם עליו הבורא יתברך, שפגש את ר' שמואל, להצילו מאיסורים חמורים מעתה ואילך, ולזכותו בתשובה אמיתית.
(דער ערליכער איד פון ירושלים)