והנה הוראה יוצאת מפי המלך להמתין ולא להתחיל להתפלל תפילת מוסף… ההמתנה התארכה עד שלבסוף הורה הרב שלא לעכב עוד את הציבור ולהתחיל תפילת מוסף… אלא שכאשר הגיע הש"ץ לפני ברכת 'רצה' הורה שוב מרן הרב מבריסק להמתין…

הרב ישראל ליוש

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו', כ"ז)

תפילת שחרית בבית מרן הרב מבריסק הגרי"ז זי"ע, הסתיימה. כמוה גם קריאת התורה. והנה הוראה יוצאת מפי המלך להמתין ולא להתחיל להתפלל תפילת מוסף… ההמתנה התארכה עד שלבסוף הורה הרב שלא לעכב עוד את הציבור ולהתחיל תפילת מוסף… אלא שכאשר הגיע הש"ץ לפני ברכת 'רצה' הורה שוב מרן הרב מבריסק להמתין…

אחר כמה רגעי המתנה נכנס רבי אברהם ראטה זצ"ל – שהיה רגיל לבוא לבית הרב לתפילת מוסף מידי שבוע, אלא שבשבת זו הוא איחר – ועלה אל הדוכן לברך את העם בברכת כהנים.

לאחר התפילה ציפו המתפללים שמרן זצ"ל יסביר להם מדוע הורה להמתין לפני תפילת מוסף, ומה שיותר הפליא היא ההמתנה באמצע חזרת הש"ץ, מנהג שלא ראו מעולם…

ואכן מרן הרב זצ"ל סיפר להם מדוע הוא מקפיד כל כך על ברכת כהנים…

"בעיר בריסק אצל אבא [מרן הגר"ח זי"ע] הנהיגו כי ביום שמחת תורה, שלא כבשאר ימים טובים, הכהנים ישאו כפיהם בשחרית ולא במוסף, משום שבעת ההקפות רבים שתו לשכרה, ונאסרו הכהנים במצב כזה לישא את כפיהם.

"והנה שנה אחת, אבא רצה להגיע לבית הכנסת לקראת ההקפות, וביקש ממני שאגש לבית הכנסת לבדוק היכן הם אוחזים בתפילה. כששבתי, ואמרתי לו שאוחזים ב'ברכת כהנים', שאל אותי בהתרגשות: "מה עשית…?! מדוע לא נשארת שם לברכת כהנים…?!" והמשיך: "הרי החסידים מטריחים עצמם ויוצאים לדרך ארוכה בת כמה שבועות לעיר של רבם, גם כשאינם יודעים כלל אם הוא נמצא בעיר. ואף אם הוא יהיה בעיר, כלל לא בטוח שהם יזכו לגשת אליו ולקבל ממנו ברכה. וכשכבר בירך אותם, אינם יכולים להיות בטוחים כלל בברכת בשר ודם, ואילו בברכת כהנים, הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר 'ואני אברכם', זוהי ברכה בלי ספיקות כלל! איך לא נשארת ל'ברכת כהנים'…?!"

"דבריו של אבא" – סיים מרן הגרי"ז את דבריו – "שנאמרו בהתרגשות מעומק לבו הטהור, מלווים אותי עד עתה, ועל כן אני מקפיד להתברך ב'ברכת כהנים'.

עושר זו ברכה מדומה

הנה ברכת כהנים, אומר מרן ה'חתם סופר' זי"ע, כוללת ברכות מכל טוב העולם הזה, יברכך בעושר ובממון השמור מכל פגע. וכיון שהעושר עלול לגרום לקנאה ולשנאה מהסובבים, באה ברכת 'ויחונך', שיהיו העשירים נושאי חן וישמחו בהם חבריהם. וברכת 'וישם לך שלום' נזקקת אף היא למי שיזכה בעושר, כי העשיר לעולם אינו שבע, ותמיד יעלו במחשבותיו רצונות ורעיונות כיצד להגדיל את עושרו ואת נכסיו. על כן מברכים אותו שיהיה לו שלום עם עצמו ויסתפק וישבע מהטוב שהעניק לו ה' יתברך.

אלא שטוב גשמי, בלי תכלית רוחנית, אין זה אלא ברכה מדומה, והוא קללה נמרצת. כי אדם אשר יבלה כל ימיו ויאכל ויתכבד ויתייפה לפני בני אדם, ימאס בחייו עד שבבוקר יאמר מי יתן ערב, ומחר יהיה כאות הזה. ויחשוב: מה תועלת אם אניח את כספי לעוללי אשר יהיו כמוני, גם הם יבלו את ימיהם ובסוף יניחו אף הם את יתרם לעולליהם שימשיכו לנהוג כמותם…

אך המאמין כי אחר העולם הזה יש תכלית אמת והיא העולם הבא, יבין שכל חיי העולם הזה עם כל העושר והכבוד הנמצאים בו, הם רק הכנה וכלי עזר להשגת אותו אושר נצחי, ע"י התעסקות רוחנית בתורה ובמצוות כאן בעולם הזה. וכל אושר ועושר גשמי כאשר אינם מלווים בתורה ומצוות, אין בהם ברכה כלל.

אם כן, מבאר ה'חתם סופר' אלו הם דברי התורה הק' לכהנים: כה תברכו את בני ישראל, בברכה המשולשת בטוב גשמי. אך עדיין אין זה ברכה עד שתשימו את שמי על בני ישראל, ללמדם דעת, תורה ויראה, ורק אז, אחר שילווה לגשמיות אף רוחניות, 'ואני אברכם' ממקור הברכות העליונות.

כיצד הכומר מאושר?

מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל היה רגיל לומר שדברי המשנה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", אינן מליצה או פזמון, אלא זה אמת לאמיתה ומציאות ממש. האושר הוא לא רק בעולם הבא, אלא אף כאן בעולם הזה. אין אושר אמיתי בחיי גשמיות, ללא עמל בתורה.

בענין זה הוסיף וסיפר מעשה מבעל 'יסוד ושורש העבודה', ששמע מאחד מצדיקי סלוצק, רבי שמואל יוסף זצ"ל: פעם יצא בעל ה'יסוד ושורש העבודה' לרחובה של עיר וראה את הכומר יוצא מלוא קומתו בלבוש הדור, רוחו גבוהה ונפשו רחבה. תמה הגאון זצ"ל: "מהיכן שואב הכומר רוב נחת והוא כל כך מדושן עונג, הרי איננו לומד תורה…?!"

בעל ה'יסוד ושורש העבודה' באמנת ובתמים לא הבין כיצד יכול איש אשר איננו לומד תורה להרגיש טוב כל כך. הוא באמת הרגיש שאין טעם בעולם הזה כטעמה של תורה, ואין עונג עלי אדמות מלבד העונג הרוחני.

השנים היפות ביותר בחיי

וכך מתואר בספר 'רבי שמעון ותורתו' על הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל: "שש שנים רצופות עשה בוולאז'ין, ומתוך עניות גדולה עמל פה רבי שמעון על תורתו, מתוך דחקות וחיי צער, שקשה לתארם. אפילו הצרכים האנושיים ההכרחיים ביותר חסרו לו.

"מעשה ונפרמו סוליות המנעלים אשר לרגליו, ומתוך שלא היתה פרוטה בכיסו לשלם לסנדלר דמי תיקונם, נאלץ לקשור את הסוליות למנעלים במשיחה דקה והמשיך לנעלה בצורה זו. הוריו הנלבבים, למרות רצונם הטוב, אפסה מטבע מכיסם כדי לתמוך בו.

"ברם לא היה בתנאים חומריים מדכאים כאלה להעכיר את רוחו או להפריעו משקידת התורה. רבי שמעון עצמו הדגיש כל ימיו, שלמרות הסבל והרעב, הרי היו לימודו בוולאז'ין "השנים היפות ביותר בחייו". אחרי עידן ועידנים כשהביא את בנו הגדול רבי משה מרדכי ללמוד בוולאז'ין הצביע רבי שמעון לעיניו על מקומו בספסל הישיבה, ואמר: "ראה, בני, במקום זה התענגתי במשך שש שנים רצופות את העונג הגדול ביותר בעולם…".