"משהצצתי במכתב, ראיתי לתמהוני שאמנם כן, זהו כתב ידו של מרן הגר"ח בבירור, ולא זו בלבד אלא שהוא מכתיר את האיש המוזר בפנייתו אליו בשבחים מופלגים שאינו ראוי להם כלל. הלכתי איפוא ושאלתי את האבא. התברר שהוא ידע על קיומו של המכתב, וסיפר לי על הנסיבות שבהן נכתב…"

"וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א', נ"ג)

גם לילדים ולנערים רכים בשנים היה מאיר פניו, והיתה הידידות והחביבות עולה עם ה'כובד ראש' וממתקת את המזיגה המיוחדת.

לשם דוגמא בעלמא: לביקורי החג בביתו של רבינו היו מועדים קבועים, בהם היו תלמידים לרוב מקבלים את פניו. באחד מימי חוה"מ סוכות באחת השנים, משנפתחה הסוכה ע"י רבינו בזמן המיועד נכנסו מספר תלמידים, כאשר ברגע הראשון נכחו במקום מתי מעט, וכל רגע נוסף הביא בכנפיו עוד ועוד תלמידים ושאר עמך בית ישראל.

במרכז הסוכה היה שולחן וסביבו כסאות אחדים, בהם התכבדו לישב המבוגרים והחשובים מבין הבאים. אבל הואיל ובתחילה היתה הנוכחות דלילה, התיישב על אחד הכסאות בסמוך לרבינו ילד קטן שאביו הביאו עמו להקביל את פניו ולהתברך. עד מהרה החלה הסוכה מתמלאת באנשים – ובהם ישישים ורמי מעלה, אבל הילד – למרות שהתבקש – לא פינה את המקום.

ציבור הנוכחים היה קצר רוח ותוהה על הכסא התפוס בידי ילד קט, הכל – מלבד רבינו שהביט משועשע בילד ונהנה לראות שהוא עומד על דעתו ולא מוותר בקלות על "שלו". ושוב האיר פניו לאבי הילד – שככל הנוכחים היה אף הוא נבוך מאד מהתנהגות ילדו – בעוד שרבינו היה היחיד במקום שנהנה למראה עיניו…

לא זוכר אותך

כאשר הגיע אליו פעם אחד מתלמידיו יחד עם בנו הנער שעמד לפני בר-המצוה שלו, והזכיר כי רבינו שימש לו בזמנו כסנדק, הביט בפניו של הנער, כמנסה לראות אם מכירו מאז, ואחר הפטיר: "לא. אינני זוכר אותך. שמא אתה זוכר אותי"? (-מהפגישה המשותפת בעת הסנדקאות)…

והנה בעודו בין תלמידיו היה הרב והמורה דרך, המייסר כשנדרש, והתובע: גדלו! אבל מחוץ לכתלי הישיבה וחברת התלמידים וככל שהתפקיד לא חייב כן. נהג בעצמו כיהודי פשוט מן השורה ללא עסק של 'גבאים' ומהומה של 'שמשים' הקוראים לפניו 'פנו דרך' וכיו"ב.

שם היה יהודי ככל היהודים, כביכול עוד אחד מעמו ישראל…

להתחסד עם הבריות

בעודו צועד פעם ברחוב צפניה הסמוך לביתו, ניגשו אליו שתי ילדות קטנות וביקשו אם יוכל להעבירן את הכביש. רבינו נענה להן, אחז בידיהן וכך העבירן את הכביש בדאגה לשלומן. הוא לא הסתפק כמו רבים אחרים בהבטה בעלמא לצדדים אחת הנה ואחת הנה כדי לוודא שאין רכב עובר בסמוך ואז יאמר להן לעבור, ואין צריך לומר שלא הרים מבטו לכל עבר כדי לראות היש 'מושיע' ליטול ממנו את התפקיד 'המכובד' הזה שאינו הולם ראש ישיבה נכבד ובא בימים. לא מיניה ולא מקצתיה. כי אם מילא את הבקשה באמונה להתחסד עם הבריות.

למדתי מזה, מספר עד ראיה שהואיל ולקח על עצמו את האחריות לשלומן של הילדות, לא היה רשאי לזלזל כהוא זה בתפקיד רב האחריות שפיקוח נפשות כרוך בו, אלא עשה את המוטל עליו, במלוא השלימות והדאגה.

מחילה למפרע

על בקשת מחילה מיוחדת במינה, מספר אחד מתלמידיו:

ידוע כי אחת הנקודות היותר בולטות אצל הראש ישיבה זצ"ל, היתה ה'אחריות', שאותה תבע – קודם כל מעצמו – מנפש ועד בשר וללא רחמים עצמיים, ורק משום כך ולפיכך – יכול היה לתבוע אותה גם מאחרים.

נער כבן ארבע עשרה היה בעל המעשה שעה שזכה לקבל מינוי ותפקיד, לנעול את מקום התפילה בחדר השיעורים שברח' מלאכי 40 אחר תפילת מעריב שהיתה מתקיימת במקום בליל שבת. והנה כאשר התברר פעם שהוא שכח לנעול את הדלת בלילה, גער בו רבינו על חוסר אחריותו, שהרי יש שם ספר תורה, וכך לא ייעשה!

אלא ששלושה שבועות מאוחר יותר, ניגש אליו לפתע רבינו וביקש הימנו – נער בן ארבע עשרה – מחילה.

מה אירע בשלושת השבועות החולפים שהביא אותו דוקא עתה לבקש מחילה על הגערה? הוא עצמו הסביר לנער ולא בוש: "אתמול בלילה", אמר לו רבינו, "אני עצמי שכחתי לנעול שם את הדלת"…

ומעתה, ביטל למפרע את הגערה שלו על הנער, אם הוא עצמו אינו מושלם במידה זו שעליה הוכיחו!

על האנשים ועל ה'שיטה'

שח לי רבינו, יסוד נכבד במשנתה של בריסק, שרבים אינם שמים על לב:

צריך לדעת שבדברינו תמיד בגנות עושי רשע, אין כוונתנו על אנשים כלל כי אם על ה'שיטה'. ואפילו אודות הציונים שעליהם הורה ה'חפץ חיים' שמותר לדבר לשון הרע, הכוונה על שיטתם, אולם חלילה לנו לדבר בגנות אנשים חרדים הטועים בהשקפתם ונוהים אחריהם. תלמידי חכמים אסור לבזות, וצריך להיזהר בכבוד התורה ולנהוג כלפיהם בדרך ארץ.

כתוב ב'נפש החיים' שמה שאמרו חז"ל שהמבזה תלמיד חכם אין לו חלק לעולם הבא, היינו אפילו תלמיד חכם הלומד שלא לשמה. אמנם יש לרחם עליהם, אולם לבזותם – אסור.

והוסיף רבינו והעיד:

בכל השנים ששהיתי במחיצת האבא זצ"ל, מעולם לא ראיתי שביזה אדם, ואף מרן הגר"ח זצ"ל לא ביזה אדם מעולם. הרבה מעשים שמעתי בביתי, אך מעולם לא שמעתי דברי ביזיון על אדם. אדרבה, האבא היה נזהר מאוד לכבד כל אדם, ואפילו ילדים או אנשים פשוטים ביותר, ופעמים רבות אירע שבאו אליו כל מיני אנשים עם בקשות משונות [-שגבלו בהטרדה], ואף על פי כן לא רגז עליהם, רק אמר להם בנחת שאין בידו למלאות שאלתם. ואם אירע שהגדישו את הסאה עד שגער בהם יותר ממה שביקשו. מחמת כן, מיד היה מבקש מהם מחילה, וכפיוס היה ממלא כל בקשותיהם.

לב רחום וקדושת ישראל

מאד היצר לו לרבינו על כי בעולם נתפסת 'בריסק' ככזו שענין מרכזי לה עם "שארפקייט" [חריפות. ובהקשר הזה, חריפות הביטויים והשיג ושיח בכלל].

בשיחה עם אחד מתלמידיו, תיאר רבינו את הענין לאמיתו, איזה לב רחב היה לרבינו הגר"ח, ועד כמה הגיעה הפלגת טובו וחסדיו לאין שיעור ומידה, דבר יום ביומו.

בספר 'רבן של כל בני הגולה' הובאה העובדה הבאה ששמע רבינו שבתחילה היתה נראית לו כבלתי נכונה, עד שהתוודע לנסיבותיה:

"אדם פלוני מוזר ובלתי רגיל, ניגש אלי פעם והתפאר ברוב חשיבות שיש באמתחתו מכתב שקיבל מהסבא. משהצצתי במכתב, ראיתי לתמהוני שאמנם כן, זהו כתב ידו של מרן הגר"ח בבירור, ולא זו בלבד אלא שהוא מכתירו שם בפנייתו אליו בשבחים מופלגים שאינו ראוי להם כלל, כמו "הרב הגאון הגדול" וכיו"ב. מחד גיסא, היה נראה שבלתי אפשרי שכך הזיידע יכתוב עליו, אך מאידך הכתב היה כתב ידו…

הלכתי איפוא ושאלתי את האבא (מרן הגרי"ז) האם אמנם יתכן שהסבא יכתוב על אדם כזה שבחים כמו שראיתי. התברר שהוא ידע על קיומו של המכתב, וסיפר לי על הנסיבות שבהן נכתב:

אותו אדם, חשקה נפשו שהרב יפנה אליו ב'מכתב', ואמנם רבי חיים כדרכו לא איחר מלמלא את מבוקשו. אלא שהמכתב שהיה קצר ופשוט מידי בעיני האיש, לא נשא חן בעיניו והוא ביקש מכתב אחר, עם יותר תארי שבח אודותיו. לבקשה זו לא מיהר להיענות, אך הלה לא הרפה והפציר רבות, עד שהצליח לעורר לרגע את הקפדתו של רבי חיים, שביקש ממנו ללכת ולהניחו לנפשו.

מאוחר יותר ניחם רבי חיים על הקפדתו וכדי לפייס את דעתו של הטרדן הציע לו שעתה יכתיב לו איזה נוסח הוא מעוניין, וככל היוצא מפיו יכתוב הרב ויחתום… וכך נוצר המכתב המוזר, עדות אילמת לטוב ליבו הבלתי נתפס של גאון הגאונים גם בחסד.

מרן הגרי"ז זצ"ל הוסיף כי ככלל מי שהצליח להביא את האבא לידי הקפדה, היה בכוחו להוציא ממנו אח"כ כל מה שביקש…

('אחרון לדור דעה')