קראו לי להגיע למבנה גדול של בית ספר, שם עליי להיכנס לחדר מסוים ולתקן בו משהו. זה היה ביום שישי, לימודים לא התקיימו באותו יום, ורק במשרד היו אנשים. נכנסתי לחדר, תיקנתי את הטעון תיקון, וכשביקשתי לצאת, התבלבלתי: במקום לצאת מהדלת שדרכה נכנסתי, הבחנתי בדלת אחרת שעליה רשום ’יציאה', ולחצתי על הידית. יצאתי החוצה, הדלת נסגרה אחריי, ואני נותרתי במין מסדרון קטן שאין ממנו מוצא.
הכי פשוט היה לחזור לחדר שממנו יצאתי, אבל הדלת כבר ננעלה, וכדי שאוכל לצאת עליי לקרוא למישהו שיבוא ויפתח את הדלת מתוך החדר. אבל לא היה מישהו כזה.
התקשרתי למשרד, אבל תקליט ענה שאין כרגע מענה טלפוני. מיהרתי לנתק את השיחה, כי מד הסוללה הראה לי שהיא עומדת להתרוקן לגמרי. אמרתי לעצמי שעליי לפעול בקור רוח ולחשוב מהי השיחה הקצרה והיעילה ביותר שאני יכול לבצע בשאריות הסוללה שבטלפון, וכך התקשרתי לאשתי, אמרתי לה שאני תקוע, וביקשתי שתמהר למשרד לבקש שיחלצו אותי. היא לא הספיקה לענות משהו, כי הסוללה נגמרה.
ברוך ה', המסר עבר, אשתי הגיעה למשרד, ומשם קצרה הייתה הדרך להיכנס לחדר ולפתוח לי את הדלת. יצאתי החוצה ונשמתי לרווחה. ”אילו הסוללה הייתה נגמרת רגע לפני שדיברתי איתך", אמרתי לאשתי, ”הייתי נשאר כאן תקוע כל השבת".
אבל זו, באמונתה האיתנה, ענתה לי משפט שבשבילו היה שווה לעבור את החוויה הזאת: ”אילו הסוללה הייתה מתרוקנת לגמרי, ה' לא היה מביא אותך למקום הזה, כי הרי הוא רצה שבשבת תהיה בבית".
(גיליון השגחה פרטית)